ככל עצמיות, היצירה דיוקן עצמי – בין גילוי לכיסוי, שמוצגת בעמוד הבא, מכסה ומגלה, מסתירה וחושפת. איך אפשר לדבר אמנות, שרב בה הנסתר, שמזמינה כל מתבונן ומתבוננת לגלות אותה ממעמקי ליבו או ליבה?
לא נפרוש אם כן את הדיוקן עד תום; ננוע גם כאן בין גילוי לכיסוי.
ביצירה כמה רבדים:
הנייר – צמוד לקיר, צבעוני, ועליו בנוסף לצבעים העזים גם טקסט קבלי מספר משפחתי עתיק. הטקסט עוסק ב"תיבות" כמילים, במהות האותיות וצירופיהן בעולם. הנייר שמכיל צבע וטקסט מבטא את המהות שלי כאמנית אמונית.
הפרוכת – וילון תלוי על מקל עץ, שעליו, לבן על לבן, רקומות המילים: כי תרחיב ליבי (תהילים קי"ט לב). הווילון הוא כפרוכת, שמסתירה את ארון הקודש של הנפש, שבתוכו מונחת, מוסווית מעיִן, התורה. וילון הפרוכת ביצירה כמו משוחח אמנותית עם מילותיה של זלדה, הכותבת על הקושי לחשוף את מסתרי הלב:
עוֹמֶדֶת אֲנִי כְּאוֹתוֹ קַבְּצָן / וְעַל לוּחַ לִבִּי שִׁיר / שֶׁמְּסַפֵּר לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב / לְכָל רָץ / עַל מְחוֹזוֹת כְּמוּסִים שֶׁבַּלֵּב – / אֵיזֶה טֵרוּף / אֵיזוֹ בּוּשָׁה / לְהוֹבִיל זָרִים לְשָׁם. והיא מסיימת את השיר: אַךְ יָפָה מִכָּל הַשִּׁירִים / הַפָּרֹכֶת הַלְּבָנָה / שֶׁרָקוּם עָלֶיהָ בְּחוּט לָבָן: / לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה (זלדה, ריח טוב של מרחקים).
ה – האות ה' האדומה שמצוירת על הקיר משלימה את שם הויה שעל הנייר – אהוה. בהיותה גם חלק ממילה שמוסתרת מאחורי הנייר וגם משלימה מילה גלויה, יש לה נוכחות רבת-רבדים מעבר לכל מה שרואים; היא חושפת מעט מהגרעין הפנימי ביותר של הדיוקן העצמי.
היצירה מציגה את מהותי, בצבע ובמילים. מדוע, אם כן, אני זקוקה לווילון כשאני מציגה את דיוקני, את המהות שלי? אני תוהה – כמה אני יכולה לחשוף? בתרבות העכשווית שבה אנחנו חושפים וחשופים ללא הרף, אני, כאדם אמוני, חושבת שלא תמיד צריך לגלות הכול.
אמנות, אמת, אמונה
כאישה יוצרת אני מבקשת לחבר בין האמנות, שהיא שפה אוניברסלית – לבין האמונה, שהיא חלק מהזהות האישית שלי. שתיהן נושאות אמת עבורי, ואינן נפרדות. אני והיצירה מהלכות עם שתי המהויות הללו. איני מוותרת על אף אחת מהן, אלו החיבורים שאני מביאה מתוכי אל העולם.
כך, גם הגלריה שהקמתי בלב ביתי נועדה לחיבורים – בין הביתי לחיצוני, בין הפתוח לסגור, להציג אמת בין אמנות לאמונה.
