פרחי העולש הכחולים נפתחים בבוקר וקמלים בצהריים. והמיתוסים נולדים בבוקרה של תקופה וקמלים מייד אחר-הצהריים. המציאות הורגת אותם, אור השמש הבהיר, התפזרות הערפילים, התגלות כל הפרטים, וההיווכחות הנואשת בגבול כוחם.
אבל למחרת התקופה שוב נולדים מיתוסים, ושוב הם כחולי תקווה. בני אדם צריכים אותם שיהיו להם, והרצון שיהיו – גם עושה שיהיו. ממש באותו רצון משיחי, ששום אכזבה לא תתיש את המחכים לו. וכך, תמיד בכל בוקר נולד המיתוס מקצף הרצון שיהיה, ואחר-הצהריים מתפזר לו הקצף ונשארת לה חשופה האכזבה הצחיחה.
זיכרו רגע את הסיפור בדון קישוט, איך עומדים האביר ונושא כליו על הגבעה והנה מיתמרים לפניהם ענני אבק סמיך מזה ומזה, כאילו שני מחנות מתקרבים זה אל זה. ואיך מייד קלט דון קישוט את הכל, ולמבטו המהסס של סנשו, הוא מתאר לו לפרטיו את המראה, מכאן מחנה הטובים ובראשם אליפנפרון ומכאן מחנה הרעים ובראשם פנטפולין, ומה לבושו של כל גיבור וגיבור ואפילו איך מצויר על מגינו של אחד מהם חתול עם הכתובת מיאו, שהיא כמובן קיצור השם מיאולינה היפהפיה, וסנשו הנבוך רק רוטן כי שומע קול פעיות עדרי צאן אלא שהאביר כבר רכוב על סוסו וכבר דוהר וכידונו נטוי לפניו, וכבר הוא שואג וכבר דוקר את האויבים על ימין ועל שמאל, וכבר מסתערים עליו הרועים באבנים, וכבר הוא נמחץ נפול על האדמה, שיניו שבורות ורע לו רע, וכבר סנשו מגיע, וגם הוא כבר יודע שהכל נשתבש כאן באשמת המכשפים ימח שמם.
הכל נמצא בסיפור הנהדר הזה. שני מחנות ממשיים מתקרבים זה אל זה, שעוד מעט ממש ייפגשו, שיש ענני אבק ממשיים, ושיש רצון ממשי להילחם בכל הרעים ותמיד לצד הטובים, אפילו אם אתה יחיד, ואפילו יתקבצו כל המכשפים נגדך ויהפכו את האבירים המפוארים לכבשים פועות.
בפרטי פרטים ראה האביר הכל בבהירות דרך האבק הגדול והשלם וכל עוד היה האבק שלם גם הפרטים היו מובהקים, ורק משנתפזר האבק קמו כל הפרטים ועמדו ומוטטו ארצה את השלם המדומה.
וזה בדיוק הדבר. במיתוס תמיד השלם קודם לפרטים, ותמיד בדיקת הפרטים לדיוקם ממוטטת את הכוליות. אדרבה, ההתעלמות מן הפרטים וראיית השלם הנכסף כאפשרות שבעליל – היא האקלים הרטוב שבו פורח המיתוס, ואילו האקלים החקרני הנובר בפרטים ובודק ומשווה – מכבה בנשיפה יבשה את שדה הפרחים הכחולים.
מתברר אפוא שאת המיתוס של השלם בונים הדמיון, החלום, הכמיהה, ולכיבוי המיתוס תורמים השכל, החקירה, המדע. ובעוד המיתוס רץ לעשות סדר בתוהו ובוהו וגם מצליח – בא המדע אחריו ומבטל את הישגיו בכוח הידיעה, הדיוק וההכרה. האם לא חבל? והלא מי כמו המיתוס יודע לבנות שלמויות שאין בהן פיתיון אבל יש בהן כדי להביא סיפוק אסתטי לאדם. ולא לחינם אוהבים אותו: במגעו קל יותר לעבור את עונות היובש הקשות, כדרך שמחזה השרב במידבר עוזר למיואשים לשאת עיניים מודלקות ולקום ברגליים כושלות וללכת עוד כברת דרך הלאה.
וכך, בכל תקופה שהיא תקופת בוקר, מעצמו, בלי שמישהו יעשה אותו, מקיץ לו המיתוס בבוקר ולוחש אלינו: הביטו למעלה, האמינו, הפעם יהיה לנו, כעת נוכל.
וכך כל תקופת בוקר, אישית כציבורית, מלווה תמיד בשתיים, גם בראייה הגדולה וגם בעיוורון הגדול. גם בראיית השלם המצופה, וגם באי-ראיית הפרטים המכשילים. אנשי ביל"ו הראשונים, למשל, אילו ראו רק את הפרטים, לא היו מצליחים להשאר, והתשעה שנשארו בגדרה מן המאה שעלו לארץ, שנשארו מן האלף שהגיעו עד אודיסה, שנשאר מן העשרת-אלפים שקראו בקול גדול בכל רחבי רוסיה: בית יעקב לכו ונלכה – אלמלא העיוורון הגדול בצד הראייה הגדולה, אלמלא גם ראו את השלם דרך האבק הגדול וגם התעלמו מכל הפרטים הבלתי-אפשריים שטושטשו בו, ואלמלא המיתוס שליבלב להם אז מעבר להוכחות "האמת מארץ ישראל" – לא היו יכולים התשעה לעבור את מידבר ההתחלה הקשה ההיא, וזו לא הייתה התחלה מדויקת כזו, עד שכל מה שעדיין טוב בארץ המסכנה הזאת, רק מן ההתחלה ההיא עדיין ישנו כאן, למרות הכל.
פונה תש״ן אל תש"ח בשאלות: מה היה באמת, איפה שגינו וגם, אהה, למה עשיתם לנו ככה?
כל מה שמנו חכמים בסוגי המיתוסים אפשר למצוא בתולדות הארץ הזאת: מיתוסים בעלייתם ובשיברונם. והרבה ממה שנראה לנו כיום כסיסמאות פאתטיות, נראה בשעתו פשוט כהוראות פעולה, דברים כ"עברי דבר עברית", כ"עבודה עצמית", או כ"הגשמה עצמית". או מיקרה מעמדם של אישים שהפכו סמלים, כבן-גוריון וה"פרשה" שמוטטה אותו, או גולדה שמלחמת יום הכיפורים מוטטה אותה, או משה דיין באותה מלחמה שמוטטה אותו ואת כל מוחלטות תהילת מפקדי צה"ל. ופתאום, מה שנראה היה כבלתי-מתמוטט לעולם – מוט התמוטט: דמות האב, דמות האם ודמות האח הבכור.
או קחו, למשל, כלי עבודה אחד, מחרשה למשל, שהיום אינה עניין אלא למוזאון או לשירי מולדת, וראו מה הייתה זו רק לפני שני דורות. ואין הכוונה למחרשה שתמיד פולחת את האדמה הבתולה, מטאפורה שחוקה שממוטטת הכל אל שק הבנאליות, אלא להעלאתה של המחרשה למעמד כלי הקודש במקדש החדש. הלוך והתעלה משירי פולחן האדמה, אמא אדמה ופרי האדמה, ועד מעמד היוקרה של הפלאח העברי בראש הנכבדים, שרק הרחק אחריו בא הרפתן, השומר או איש המטעים ואשת גן הירק, לאמור, מי זה האיש הנפלא הזה? אה, כן, הוא מן הפלחה!
בואו שימעו את צבי נדב בתחילת המאה. הוא פועל במטולה. הוא חראת בטלחה (וטעמו לאט, כל מלה מבושמת). הוא חורש בשװרים במחרשה ערבית. הוא מחזיק ישר תלם רצוף אחד. וכך הוא גם כותב הביתה לאמור, "הידד חרשתי!״, – תלם אחד ישר ותחוח באדמת הגליל ההיא. ואז, שימעו היטב: "אני חורש כל היום. בצהריים מוציא את המחרשה מן האדמה. מטפל בשוורים. שוכב על האדמה. דומייה נפלאה. שור נאנח. נשמע קול גללים בהיפלטם החוצה. כקול מחיאת הכפיים. חביב עלי ריח הבקר וריח פיהם בהעלותם גירה" – הנה האדם. הנה קדושת השוורים. הנה מעמד שלם בעולם שלם. פלאח עברי, שװרים עבריים ומחרשה עברית אומרים תהילים בדומייה ההיא. ועד כדי כך.
ואחר כך לא חרשו עוד בשוורים, ואחר כך לא חרשו עוד בבהמות, ואחר כך גם החורשים במכונות נדחו מכל ענין, ובית המקדש התרוקן, ומי בכלל עוד מתעניין בפלחה.
או הצבר. מה לא אמרו, שרו, הסבירו, התנאו, התלהבו. פירשו והתװכחו על הצבר שלנו, על קוציו ועל מותקו. הרבה לא נשאר מכל השתאות איוולת זו. לא תמיד לנער הזה התפללנו, אבל תמיד מחדש כולנו מוכנים להצביע שוב על אחד מכולם כנושא הבשורה: הנה סוף-סוף היהודי החדש בארץ החדשה. הנה הנער עמרם עם סבו העצוב נושאים קוצים אל תנור האפייה הפרימיטיבי, שבו תאפה הינדה הזקנה, ויהיה לחם.
מיתוס החלוץ, איש הסְפר, השומר, ההרפתקן, או העקשן הבודד או הקנאי הדולק באמונתו, וכנגדם, מיתוס מצדה שהתרוקן מהר, או מיתוס בר-כוכבא שנכזב, או העלייה אל תל חי ששממה, או הגיית עמק הירדן בקדושה, בענװה, בגאװה, או דגניה, נהלל, חצר כנרת, חניתה, ועד למכתש הגדול, ועד לערבה בואכה אילת – כולם כעת שמות לתיירים.
פעם התבייש אדם להיחשב עירוני, לא העלה על דעתו להיות עורך דין, בנקאי או סוחר. וכאילו מנו בו אז כװנת בגידה, התגמדות והסתפקות בחיי סתם אחד, עלוב נפש מלוקק.
כעת, מצדדים שונים, התחילו בודקים מחדש את ימי בוקר המדינה. כל התבגרות היא בדיקת ההתחלה. וכל בדיקה היא גם כדי לדעת, גם כדי להינתק מן העבר וגם כדי להצדיק את ההינתקות. ומפני שאין גדילה בלי התבגרות ואין התבגרות בלי הינתקות, פונה תש״ן אל תש"ח בשאלות: מה היה באמת, איפה שגינו וגם, אהה, למה עשיתם לנו ככה. וכך על הפרק עכשיו המיתוס של שנת תש״ח.
האם אמנם חש מישהו כי הנה ההיסטוריה של העם היהודי עומדת כאן בשדה ומשקיפה על ילדיה הרכים המתים במלחמה הכבדה?
בדיקת המיתוס, כלומר לא מראה החזון שבעננים, אלא ידיעת הפרטים הריאליים שעל פני הקרקע, גם כדי להשתחרר מאצבעות העבר הקרות, וגם, להיפך, כדי לבנות מדורות כוזבות. והפעם לא רק כדי להחליף מיתוס במיתוס, כגון החלפת מיתוס "מגש הכסף", ששרו תמיד ברגש סביב האש המפצחת זרדים, במיתוס "עקדת הבנים" ששרו בדיכדוך בכל מיני "שיח לוחמים". הפעם על הפרק ביטול כל מיתוס תש"ח, הקמת המדינה, המלחמות, הגיבורים, המנהיגים, החיילים, לרבות הנופלים במלחמה, אם אמנם היו אנשי מופת, כפי שהשירים, ספרי הזיכרון והאנדרטאות זוכרים, או לא כך, אלא כפי שהיה אז באמת, ועל כן גם: מה לנו ולהם?
יקצר הזמן למנות את כל הנושאים שנקראים כעת להיבדק ולהעיד מחדש, לאחר שעלה ספק בתומת העדויות הראשונות, מה היה באמת במלחמות הגליל, מה היה באמת בכיבוש לוד, רמלה, או יפו, או, כמובן, מה היה באמת בלטרון, ובירושלים הנצורה, אם אמנם הייתה נצורה, ומה קרה אחר כך, ול״ה שהלכו אל גוש עציון ולא הגיעו, וכך הלאה לאורך ולרוחב מפת הארץ העקובה קרבות וקברים. ולמה התפספס הקרב הזה ולמה לא הצליחו בקרב האחר, ולמה באמת ברחו הערבים, אם אמנם ברחו ולא הוברחו, ואיך נוצרו הפליטים הפלסטינים, ומה באמת אמר בן גוריון כשנשאל אם לגרשם או לא, ואם לא רק התחמק בתנועת יד שנשארה מתפרשת לכל הכיװנים, ומה עשה באמת האצ״ל או הלח״י, ואיך באמת ולמה פורק הפלמ״ח ומה עשתה האישה בין הלוחמים, ומה אמר גלילי בבוקר ליגאל אלון, ומה ידע משה דיין בערב שלא ידע יגאל ידין, ואם אותו בחור בעל בלורית פורצת (שמשקצים אותה היום), אוחז סטן קטן ורץ חשוף חזה למול אש התופת, אם היה באמת דויד הקטן שהעז לתקוף את גוליית, או שמא הוא היה הגוליית, ואם לא התנשא הפלמ״חניק על הגחל"צים, והאשכנזים על הספרדים, ויוצאי הבריגדה על יוצאי הפלמ״ח, ופליטי השואה אם לא שולחו אל מול האש כשה יובל לטבח. והשואה כולה אם אמנם הייתה בדעת הלוחמים, ואם אמנם חש מישהו כי הנה ההיסטוריה של העם היהודי עומדת כאן בשדה ומשקיפה על ילדיה הרכים המתים במלחמה הכבדה.
דור תש"ח זומן אפוא למשפט. מה שהיה פעם נימוק מספיק אינו נשמע טוב היום, ומה שנחשב כידיעה מוסמכת מתגלה כסברת שווא. פתק אחר פתק נחשף, מכתב אחר מכתב, דו"ח אחר דו"ח, גנזים נפתחים וגינזכים נחשפים, לא מאמינים עוד לדברי האנשים ולסיפוריהם, ובוודאי לא לזיכרונו התשוש של הנשאר בחיים, רק מיסמכים כשרים לדיון הזה ורק תעודות כתובות. ומקום שמצאו בו נייר אחד הוא פחות קובע ממקום שמצאו בו שניים. ומכניסים הכל למחשב וטוחנים היטב ומתגלה לבסוף החידוש, שהמיתוס גדול תמיד מן המציאות.
מיקרה לטרון הוא מיקרה הבוחן העיקרי. מה באמת קרה שם בלטרון? באשמת מי ובחטאו של מי? האומנם מלחמת לטרון הקלה את המצור על ירושלים? ומדוע פעם אחר פעם נכשלו שם? משורר אחד מן הלוחמים ביום החמסין הנורא ההוא, מעיד כי בן-גוריון סלל את הדרך לירושלים על גוויות העולים החדשים פליטי השואה שנשלחו לא מוכנים למלחמה. וסופרת אחרת ראתה שם את בן-גוריון עצמו והוא זקן קטן ושמן, לבוש חאקי מגוחך עם רעמת שיער פאתטית והכל רק מתחנפים לו. ובאים חוקרים ומתחקים כעת בסרגל, במחוגה ובמחשב אחר כל מהלך ואחר כל יחידה באותו יום נורא, ועדיין נשארה להם פתוחה השאלה מה באמת היה שם, מי באמת היה האחראי ומי באמת היו הנופלים, אם עולים חדשים או בני הארץ, ואם אספו את כל גװיות הנופלים בשדה, ומי היו באמת האוספים, לפי הציפורים, שלכל מקום שציפורי טרף חגו מעליו לשם הלכו בחשכת הלילה והחזירו את הגוויות המתמקמקות, ואם גומלי החסד האחרון היו חיילי השוקולד המלוקקים או שוב כמו תמיד רק אנו אנו.
ומה מתברר לבסוף? לא מתברר הרבה, אלא רק שלא רוצים עוד במיתוס. רוצים להיפטר מן התלות הישנה, מן הזיקה הקודמת, מן החיובים שכאילו חייב דור ההתחלה את דור ההמשך. בנים הולכים ומשתחררים מאבותיהם, וכל החיובים הישנים שהתקבלו מפני שנראו כאילו הם איזה שלם גדול שהושג בפעם ההיסטורית הגדולה, כעת מתברר, שהשלם לא היה שום שלם אלא רק חזון ערפל, אותו האבק המזהיר הגדול, שכאשר טורחים ומפזרים אותו, מוצאים את כל אותם פרטים שהופכים את תעודת הכבוד לכתב אשמה. והרי למיתוס כידוע אין היסטוריה: או היסטוריה או מיתוס. כי המיתוס אינו אלא מחזה שרב, בעוד ההיסטוריה היא ההתרחשות שבעליל. ונראה שרק מעטים זוכרים כי המיתוס הוא אמת שאיננה נופלת מהאמת ההיסטורית אלא שהיא עוד אמת, אמת אחרת, אמת בצד אמת, אמת אנושית, לא אובייקטיבית, אבל אמת שעושה את הדרך לאמת ההיסטורית. או מין חלום שעושה שתהיה מציאות. ושמזכיר לכאורה, שבלי המבט למעלה, נשארים כאן כולנו יצורים זוחלים, כשם שבלי המבט למטה נשארים מרחפים.
לא רוצים עוד במיתוס. רוצים להיפטר מן החיובים שכאילו חייב דור ההתחלה את דור ההמשך
וכאן אנו עומדים. פרחי העולש הכחולים, ובעצם פרחי האש האדומים, הגיע להם כעת אחר-הצהריים של כמישה. מראה השלם הגדול הולך ומתחלף בנוכחות הפרטים הריאליים המכחישים את סיפור החזון. סיפורי האינטריגות תופסים את מקום סיפורי הפלאות והסכסוכים והמריבות וגמדות האנשים הגדולים. וכידוע, מתוקה הרכילות על חולשות אנוש מכל שמועה. וצריך אפוא להיות בגובה הנעליים ולא בגובה העיניים, וכאילו אפשר שיש טעם לחיים שאין להם לעתים שום דבר שהוא למעלה מן ה"זה מה יש״ הלאומי שלנו, או מן ההסכמה הכללית לחיות חיים של כניעה לגבול הנמוך.
והיה כי יארכו הימים – שר המשורר[1] – והנם ככל ימות עולם, / מראה אחד להם ולתמול ולשלשום, / ימים סתם, מעוטי נחת ורבי יגיעה – / ותקף השממון את האדם – – – / ויצא איש וראה – – – / ופיהק.
פהקי ארץ אהובה. זה מה יש. וצורה כזאת יש לנו.
המיתוס נברא על ידי רוח האדם ומתפרק לגורמים על ידי הכּינים של המחקר.
[1] מתוך "והיה כי יארכו הימים", חיים נחמן ביאליק; ביאליק, ח"נ (1997). שירים. תל-אביב: דביר.
