במהלך תפילת ראש השנה האחרון עלו בראשי שתי תובנות בעניין מערכת היחסים הסבוכה שבין יהדות ישראל ויהדות התפוצות.
התובנה הראשונה הייתה שלאורך כל התפילה הארוכה הזאת מדינת ישראל מוזכרת פעמיים בלבד – בתפילה לשלום חיילי צה"ל ובתפילה לשלום המדינה (תפילות שבבתי כנסת בארה"ב נאמרות בסמוך לתפילות לשלום ארה"ב ולחיילי צבא ארה"ב). בינות ממדי המרחב והזמן של תפילת ראש השנה ארץ ישראל וירושלים מופיעות לעיתים תכופות, אולם מדינת ישראל פשוט אינה קיימת.
התובנה השניה שלי – שאולי בכוחה להסביר מעט מן הראשונה – היא שמחוץ לממדי הזמן והמרחב של התפילה הזאת, היהדות היא שלא קיימת. ברחובות ניו-יורק הסמוכים התנועה זרמה כתמיד, מכתבים נשלחו והתקבלו, גינות מדושאות כוסחו בקולניות. האוטובוסים והרכבות המשיכו במסלולם הרגיל. וידעתי שהמקום היחיד בעולם שבו המצב הזה שונה הוא מדינת ישראל, ולא רק מפני שראש השנה הוא יום חופש. לישראלים, בין אם הם "דתיים" ובין אם "חילונים", יש תחושה ברורה שהם ממלאים תפקיד בעיצוב הגורל היהודי. חייהם האישיים קשורים קשר הדוק ליהודים וליהדות; עתידה של משפחתם לעולם יהיה כרוך בעתידו של עמם. כשבתל-אביב או בשדרות נשמעת אזעקה, היהודים באמריקה שאכפת להם מישראל דואגים, אבל אינם רצים לתפוס מחסה. אמנם בבתי הכנסת שלנו באמריקה נאמרות כמעט אותן התפילות בעברית שנאמרות בבתי הכנסת בישראל, אולם הן נהגות בצורה שונה לגמרי, שכן העברית אינה שפת היומיום שלנו. אנו חולמים בשפה אחרת. הקשר של יהודי באמריקה לתפילה בפרט וליהדות בכלל שונה מן הקשר של יהודי בישראל לעולמות הללו. באמריקה אנו משקיעים מאמצים כדי להתחבר לזהות מסוימת שבישראל היא ברירת המחדל. יהודים באמריקה שעמלים לשמור על חיבור חזק ליהדות ולישראל פועלים נגד כל הסיכויים השמורים למיעוט קטן בתוך מיעוט זעיר שנקרא יהדות אמריקה.
לכן הנתק בין רובה של יהדות אמריקה ורוב יהודי ישראל – כפי שעולה מסקרים רבים – אינו אמור להפתיע אותנו. כל צד כמעט ואינו מכיר את הצד השני! אמת, רובם המכריע של יהודי אמריקה יודעים מעט מאוד על יהדות, היסטוריה יהודית או אקטואליה יהודית. רבים מהם ישמחו לבקר בבתי כנסת ובשכונות יהודיות בעת חופשה בחו"ל, ובערך חצי מהם (לפי הספירה האחרונה) ביקרו בישראל, אולם ככלל אין הם מגלים עניין ביהדות או בקהילות יהודיות. מרבית היהודים באמריקה אינם יודעים לקרוא בעברית או לדבר בה, אינם קוראים ספרות עברית מתורגמת, אינם הולכים בכוונה תחילה לסרטים ישראליים ואינם עוקבים מקרוב אחר הנעשה בישראל. ב"מקצה" הזה, ישראלים שיודעים אנגלית היטב מנצחים, ואלה שאינם יודעים אנגלית היטב – עדיין יש להם גישה קלה לתרבות יהודית אמריקנית. המציאות הפוליטית והחברתית של שני הצדדים מורכבת ומשתנה במהירות, ועל כן קשה לתפיסה אפילו לחיים בתוכה, קל וחומר לאלו שמתבוננים עליה מבחוץ. לא מפתיע שרק קומץ קטן מוכן להתאמץ כדי לגשר על הפערים. חוץ מכל זה, יש עניינים גדולים אחרים שמטרידים אותנו: קורונה, שינויי אקלים, עוני מתמשך, עשרות מיליוני פליטים, איומים הולכים וגדלים על הדמוקרטיה.
אם כן, כשאנו מקווים לחיבור מחודש בין יהודי ישראל ויהודי אמריקה, על מה אנחנו יכולים להסתמך? גורם אחד שמאפשר חיבור הוא האנטישמיות הגוברת. שנאת היהודים עשויה לקרב ביניהם. יותר ויותר יהודים באמריקה חושבים כי האנטישמיות היא איום משמעותי על קהילתם, ויותר ויותר מהם מספרים שהם חשים את האיום הזה גם באופן אישי. הם מבינים שפיגועים בבתי כנסת באמריקה קשורים לפיגועים ב"מדינת היהודים". האיבה של גזענים לבנים ליהודים גלויה וברורה לכל יהודי שעיניו בראשו. לדעתי איננו יכולים לסמוך על האנטישמיות שתאט את תהליך ההתבוללות או שתחזיר יהודים אובדים לזהותם היהודית. אנטישמיות עשויה למשוך יהודים לכיוון ההפוך מזה או לתת להם סיבה נוספת לא להרים את הראש כששואלים מי יהודי. הנבואה ניתנה לשוטים, ובכל מקרה אינני רוצה שיהודים יבחרו ביהדות כי האנטישמיים החליטו לשנוא אותם. לזכותה של הבחירה הזאת עומדות הרבה סיבות טובות אחרות.
אחת הסיבות היא גאווה. נתוני הסקרים מראים כי הרוב המכריע של יהודי אמריקה גאה להיות יהודי – גאה בהיסטוריה שלו, בהישגים העכשוויים של בני עמו הן באמריקה הן בישראל, ובערכי הצדק והחסד שהעם שלנו מזוהה עימם. זוהי תשתית חשובה ביצירת החיבור המחודש שבין הקהילות, והיא מעוררת תקווה שיהודי אמריקה יהיו פתוחים ללמוד עוד על העם והמסורת שאיתם הם שמחים להזדהות. חלקים גדולים ביהדות אמריקה גם מאמינים שהיהודים חייבים לזכור את השואה. המחויבות הזאת יכולה לשמש מנוע להכיר את סיפוריהם של יחידים ושל קהילות שחוסלו בידי הנאצים – ואת סיפוריהן של קהילות שנבנו מחדש וכעת משגשגות, באמריקה, בישראל ובשאר העולם היהודי. ללא ספק, יש יהודים שהחליטו שאחרי השואה אין שום עניין להישאר יהודים, ועל אחת כמה וכמה להאמין באלוהים או לקיים מצוות. עם זאת, מיליוני יהודים אחרים, הן באמריקה הן בישראל, שותפים במחויבותם למוטו המרכזי של "היהדות העממית": עם ישראל חי. העם היהודי מחויב להמשיך לחיות, בישראל ומחוצה לה, לתרום תרומה חשובה לחברות ולאומות שהוא חי בתוכן, ובכל זאת להישאר נאמן להיסטוריה, למנהגים ולערכים הייחודיים לו.
בסופו של דבר, אני מאמין כי המחויבות המשותפת הזאת תנצח. אנו נמשיך לעמוד יחד זקופי קומה בזכות הדברים שבהם אנו מאמינים. אם ניכשל במימוש הערכים שלנו – כיחידים או כקהילות – היכולת שלנו להחזיק מעמד תהיה חלשה יותר. "ברית הגורל" תמשיך לאחד את היהודים כל עוד נמשיך לקיים כראוי את "ברית הייעוד". לשתי הבריתות תמיד ימשיכו להיות כמה פרשנויות שונות. ההבדלים הללו מתבטאים בתוך המגזר היהודי בישראל, בקרב יהדות אמריקה, ובין שתי הקהילות הללו. קיום הברית מקבל משמעות שונה בקהילה שהיא שני אחוזים מכלל האוכלוסיה ובמדינה בעלת צבא ובני ברית ששולט בה רוב יהודי, ושעל-פי חובה חוקית ומוסרית נושאת באחריות כלפי אזרחיה ושכניה שאינם יהודים.
העולם של שנת 2022 הוא עולם שיש בו מעט מאוד ודאות. מגפת הקורונה ממשיכה לעצב את הכלכלה שלנו ולגבות מאיתנו קורבנות. ההשפעות הקטסטרופליות של שינויי האקלים נראות קרובות. עם זאת בדבר אחד לפחות יש לי ודאות – היהודים אינם עומדים להסכים בקרוב על המשמעות של היות יהודי; ריבוי הדעות הזה, שלאורך מאות שנים חיזק אותנו וגם החליש אותנו, ימשיך לאחד אותנו וגם להפריד בינינו. שמחתי לשמוע את ראש הממשלה (לשעבר) יאיר לפיד באיחוליו לקראת ראש השנה קורא לכל יהודי העולם "לזכור שאנחנו משפחה אחת", ומבקש שבמסגרת המחויבות הזאת "נתמקד במה שמאחד בינינו ונדע איך לדבר על הדברים שאנו חלוקים לגביהם. ככה זה במשפחה".
אמן. אחד התענוגות הגדולים ביותר שיש לי בביקוריי בישראל הוא היכולת לדבר בחופשיות ובכנות על נושאים אקטואליים שנויים במחלוקת, מבלי לפחד שהביקורת על מדיניות הממשלה או על מעשיהם של יהודים אחרים תשחק לידיהם של אויבי ישראל או אנטישמיים. כמה מתומכיה הקולניים של ישראל טוענים שאין לבקר כלל את ישראל מן הסיבה הזאת, גם כשהדבר נעשה בצורה אחראית. הם נחלו הצלחה גדולה בהשתקה של ויכוחים לשם שמיים בתוך הקהילות שלהם. בתי ספר וארגונים אחרים מפחדים שבקיטוב הפוליטי הנוכחי כל אי-הסכמה עם ישראל, כל מחלוקת בנוגע לעניינים יהודיים חשובים, תגרום לקרע חסר תקנה ותאיים על המשך קיומה של הקבוצה כולה. הדברים שאכפת לנו מהם יותר מכול הפכו להיות הדברים שאנו מדברים עליהם פחות מכול. אני חושש שהשקט הזה פוגע בנו הרבה יותר מן המחלוקות. אנחנו צריכים לדבר יותר ולהקשיב יותר. "ככה זה במשפחה".
אני מקווה שמדרשת חנתון תעודד ריבוי של קולות, אמריקניים וישראליים, ותצליח לעורר דיון אמיתי על המאחד אותנו ועל המפריד בינינו. עלינו לסלול מחדש דרך לשיח חזק, אוהב, שקול, נאמן ואחראי. הבה נחליט כי בשנת תשפ"ג התשובה שלנו תכלול גם הפניית מבט מחודשת זה לזה, ובה-בעת גם הפניית מבט אמיצה החוצה אל העולם.
