אחד המוקשים הנפוצים בסיקור של החברה הערבית בישראל הוא השימוש במונחים לא נכונים, שעלולים לפגוע בכבודם של המסוקרים.
בחברה הישראלית היהודית, ולרוב גם בתקשורת העברית, הכינוי הנפוץ ביותר ללא-יהודים החיים במדינה הוא – "ערביי ישראל".
כתבים, פרשנים ואנשי אקדמיה שמכירים את החברה הערבית מקפידים להימנע משימוש במונח הזה, ובתקופה האחרונה נזהרים כפליים.
פוליטיקאים ערבים, מנהיגי ציבור, אנשי רוח ומובילי דעת קהל מהציבור הערבי דורשים היום מנציגי התקשורת העברית להשתמש בביטויים אחרים. למשל: "ערבים אזרחי ישראל", "אזרחי ישראל הערבים", "הפלסטינים החיים בישראל" ועוד. חשוב להדגיש שלא כל ערבי, בכל יישוב ערבי, ידרוש מהיהודי לפנות אליו בצורה הזאת – אבל מדובר בתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. היא משקפת שינוי תודעתי, שמשלב את הדרישה להכרה בזהות המיוחדת של הערבים בישראל עם הדרישה לראות בהם אזרחים שווי זכויות, על רקע תהליכים שהתגברו כאן בשנים האחרונות.
גם אם בציבור היהודי מקפידים להבחין בין הפלסטינים בשטחים לבין הערבים בישראל, מדובר בסוגיה שיש לבחון אותה לעומק ולהבין את הרקע להיווצרותה, שכן לדעתי היא משקפת שינוי חשוב שמתחולל כאן.
במסגרת עבודתי העיתונאית, בשנים האחרונות אני מסקר בשידורי הרדיו והטלוויזיה את המגמות הבולטות בחברה הערבית בישראל, ומתרשם שישנן שתי מגמות מקבילות והפוכות: "אסרלה" (أسرلة), דהיינו ישראליזציה, ומנגד "פלסטנה" (فلسطنة), דהיינו פלסטיניזציה. כל אחת מהמגמות היא תוצאה של תהליכים פנימיים ואזוריים.
הישראליזציה היא תוצאה של השתלבות הערבים במשק הישראלי ובמוסדות להשכלה גבוהה, ושל התחושה שהם חלק מהאוכלוסיה הכללית של מדינת ישראל. אנשי סיעוד ורפואה מהחברה הערבית, משפטנים, מהנדסים ועוד, השתלבו בשנים האחרונות בנוף הישראלי, ונוכחותם אינה מותירה מקום לספק: הערבים הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית ומהכלכלה שלה. ההשתלבות הזאת משפיעה באופן ישיר גם על תחושת הזהות שלהם, ובעיקר על הנוכחות של השפה העברית בחייהם – "שפת המדינה", כפי שקובע חוק הלאום.
ערבים שחיים לצד יהודים, עובדים איתם בסקטור הפרטי או הציבורי, לומדים איתם במוסדות להשכלה גבוהה, פוגשים אותם בתחבורה הציבורית, אוכלים לצידם בהפסקות או מעשנים איתם בפינות העישון – הרי שהם עוברים תהליך חִברות שמקנה להם לא רק אמצעי תקשורת עם היהודים, אלא הבנה טובה יותר של דרך החשיבה היהודית, ההומור הישראלי, התרבות והפולקלור, וגם של הפחדים והטראומות של היהודים המבלים איתם שעות רבות ביום. למרבה הצער, רוב היהודים אינם דוברי ערבית, והבנתם את המתרחש במרחב הערבי מתבססת על קבוצה קטנה של עיתונאים דוברי ערבית (ובכללם אני) שמתווכים להם את המציאות; חלק מהעיתונאים הללו אוחזים באג'נדה ברורה, חלק פחות.
רבות מהתמורות שחלו בחברה הערבית בישראל בעשור האחרון הן תוצאה של הישראליזציה, זאת לצד תהליך הגלובליזציה – החשיפה לעולם שמחוץ לישראל בזכות ערוצי הלוויין הערביים, הרשתות החברתיות בערבית וכמובן גם הנסיעות לחו"ל, שהתגברו הודות למדיניות השמיים הפתוחים. בעוד היהודים חיים במרחב תקשורתי חד-ממדי, כלומר צורכים מקורות חדשות בעברית שמתמקדים בעיקר בנעשה כאן בארץ, הרי שהערבים בישראל חשופים למרחב תקשורתי כפול – בעברית ובערבית. הם קוראים עיתונות ישראלית ומאזינים לרדיו בעברית, אבל את החדשות שלהם רבים מהם צורכים מערוצים כמו אלג'זירה, אלמיאדין ואחרים. הערוצים הללו מעניקים להם מידע מהימן, פחות או יותר, על המתרחש במרחב שמסביב לישראל, וכך הם גם יודעים להסתכל על מה שקורה כאן בצורה שונה מזו של היהודים. ערבי בישראל יהיה ער לעוני במצרים, למלחמה בסוריה או לשחיתות בלבנון, יותר מאשר שכנו היהודי – בעיקר הודות לתקשורת שהוא ניזון ממנה.
סקרים שנעשו בארץ בשנים האחרונות מצביעים על יחס חיובי מאוד של רוב אזרחי ישראל הערבים למדינה, ועל רצון גובר – בעיקר בדור הצעיר – להשתלב במוסדותיה, יותר משהיה עד כה. הסקרים האלה מסבירים בין השאר את הנחישות ואפילו את האומץ של מפלגת רע"מ להיות חלק מהקואליציה, כמעט בכל מחיר.
ולמרות הישראליזציה, למרות היחס החם למדינה (מדגיש: למדינה היהודית ולא בהכרח ליהודים עצמם) והרצון להעמיק את ההשתלבות בה, גברה בחברה הערבית תחושת התסכול לנוכח החלטות פוליטיות ובראשן חוק הלאום. אני סבור שחוק זה, גם אם כמעט ואין לו השלכות מעשיות בפועל, חיזק את מגמת ה"פלסטנה", הפלסטיניזציה. המגמה הזאת הייתה קיימת בחברה הערבית בישראל, אך התחזקה מאוד אחרי שהחוק נחקק.
בעיני רבים מהאזרחים הערבים, אם עד היום המדינה ניסתה להסתיר או להצניע את יחסה האמיתי למיעוט הערבי, הרי שחוק הלאום חשף את האמת: היהודים מאמינים שלמדינת ישראל יש רק בעל בית אחד, והערבים חיים כאן בשכירות. כל ניסיון לעמת את מתנגדי החוק הערבים עם דוגמאות שנועדו להוכיח שהחוק לא שינה בהרבה את המציאות שחיו בה, ינחל כישלון.
וכאן אבקש להתעכב על נקודה חשובה לטעמי: יש ויכוחים שאפשר להכריע בהם באמצעות בדיקה כמותית. אם מישהו טוען שהוא מקופח בתחום השכר, אפשר לבקש להשוות בין התלושים ולהוכיח שהוא טועה או שהוא צודק. אם אדם מסוים יטען שהבית של חברו מרווח יותר משלו, מדידה פשוטה תוכל להכריע בסוגיה. אבל יש נושאים שאי אפשר לכמת: למשל כבוד.
חוק הלאום, ברובו, הוא סוגיה כזאת. כבודם של אזרחי ישראל שאינם יהודים נפגע. מבחינתם, החוק הקובע שישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי קובע שמי שאינו יהודי אינו נחשב. גם אם המציאות בשטח אינה תומכת בכך, הם חווים את החוק כמדיר. נדמה שאי אפשר לפתור את הוויכוח באמצעים כמותיים, שכן מדובר בתחושה, ותחושות אינן ניתנות למדידה.
האם שינה הדבר את יחסם של אזרחי ישראל הערבים למדינה? לדעתי לא. יחסם החיובי של רוב האזרחים הערבים למדינה נותר איתן. אבל הדבר כן שינה את יחסם לתחושת הישראליות שלהם, והגביר בהם תחושה לאומית של קבוצה נפרדת.
נקודה חשובה נוספת שיש לחדד; ההבדל שבין ערביי 48, או אזרחי ישראל הערבים, לבין הפלסטינים בשטחים.
כפי שציינתי, בציבור הערבי בישראל יש שמגדירים עצמם פלסטינים, ואף דורשים שיפנו אליהם כפלסטינים. אבל איש מהם לא יכחיש שגם אם ערבים ברמלה, בחיפה או בעכו מגדירים עצמם פלסטינים, הזהות הפלסטינית שלהם אינה דומה לזו של אחיהם ברמאללה, בג'נין או בעזה. מאז 1967 התחדדו מאוד ההבדלים ביניהם, ואני מבקש לעמוד על ההבדל העיקרי בין ערביי 67 לערביי 48; התרבות השלטונית שכל אחד מהם גדל והתחנך בה. יש הבדלים רבים בצורת החשיבה הפוליטית ובחיי היום-יום בין פלסטיני שחי ברמאללה במשטר לא-דמוקרטי, שבו למערכת המשפט אין שיניים וכוחות הביטחון כפופים לנשיא, לבין אזרח ערבי בישראל, שעם כל הטענות על אפליה וקיפוח (רבות מהן מוצדקות), יש לו זכויות אזרחיות חזקות ברורות במציאות הישראלית הדמוקרטית. אינני מנסה לטעון שאין קשר כלל בין אזרח ערבי שחי בעכו לבין פלסטיני בחברון, אבל השוני בין שני המרחבים הפוליטיים והשלטוניים של ישראל ושל השטחים יצר הבדלים גם בצורת החשיבה של הערבים כאן ושם. ומדוע זה כל כך חשוב ומעניין? כי גם אם אזרחי ישראל הערבים מרגישים שהזהות הישראלית, בייחוד אחרי חוק הלאום, איננה מייצגת אותם – הם לא יזדהו אוטומטית עם הזהות הלאומית הפלסטינית. כשערבי בחיפה או בעכו מניף את דגל פלסטין, לרוב הוא מזדהה עם המורשת, עם הזיכרון הקולקטיבי, עם ההיסטוריה המשותפת. אין פירוש הדבר שהוא תומך באבו מאזן או שהוא מתעניין במיוחד בהתפתחויות האחרונות בממשלה הפלסטינית ברמאללה או בעזה.
וכאן המקום לשוב לסוגיית המציאות הדו-לאומית. כשבתוך המיעוט הערבי בישראל יש קולות שמצהירים בעברית רהוטה שהישראליות אינה מייצגת אותם, בין אם הם מרגישים שהזהות הפלסטינית של אחיהם ברמאללה מבטאת את זהותם הלאומית ובין אם לאו – הם בעצם מאשרים שיש בישראל עוד זהות לאומית שחיה לצידה של הזהות הישראלית.
המשפט הבינלאומי אינו מכיר בישראל כמדינה דו-לאומית, אבל אי אפשר לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהמציאות הדו-לאומית המתהווה כאן: בגליל, במשולש ובנגב חיים אזרחים רבים שתעודת הזהות שלהם כחולה, על הדרכון שלהם כתוב "מדינת ישראל", אבל הם אינם מרגישים ישראלים. ככל שהמדינה תתעלם מהתחושה הזאת, שאי אפשר לכמת אותה, תגבר להערכתי תחושת הניכור של האזרחים האלה. האם הם יתקרבו יותר לאחיהם ברמאללה? האם יגבשו לעצמם זהות פלסטינית נפרדת, למשל כמו של חמאס בעזה? אינני יודע את התשובות לשאלות הללו, אבל אני בהחלט יודע שהתחושה הזאת קיימת, ועם תחושות, כידוע, אי אפשר להתווכח.
