הייחוס שלו היה מרשים, אבל עקב ירידת הדורות הסתבך תהליך הירושה: הירשלר אחר, בן דוד שני שהיגר אחרי השואה לאמריקה, הכריז על עצמו כאדמו"ר, תוך התעלמות גמורה מהענף שעלה לארץ עוד בשנות העשרים. כל חייו סבבו במעגלים קצרים אשר בדרך כלל אפילו לא זכו לסגירה כלשהי, נותרו בגדר קשת משורטטת ביד לא יציבה, חֶלְקָהּ חרוטה בנחרצות וחלקה מגמגמת על פני השטח בלבד, וסופה שהיא נספגת ואיננה, כמו חותם לבן של מטוס סילון בשמים חיוורים, איזה ילד מצביע מעלה וקורא אימא תראי, ולנוכח אצבעו השמנמנה כבר אין שם כלום. וכל הקשתות העקומות הללו מה, שוב ושוב הוא מציב תנור אמיץ כדי לחמם את העולם כולו, אבל רק כמה נשמות תמוהות נקבצות לרגע, מושכות בכתפיהן, הולכות להן. מכל המסורת המפוארת של חצר החסידות המלומדת נותר רק צו אחד: אין חטא חמור יותר מחטאו של א צדיק אין פֶּעלְץ. רק לא זה. אז עכשיו הוא משגיח בישיבה נידחת במגדל עדר, יישוב חסר צורה אשר ביקש להנציח את זכרה של מושבה כושלת בהרי יהודה שננטשה אחרי הפרעות ביהודי חברון.
הקראוונים המכוערים הונחו על צלע תל ענק של פסולת בניין שהצטברה מאחורי המושבים ועיירת הפיתוח, וחמקה מעין הרשויות עד שנחנך כביש שש מזרחה משם. "חברת דרך ארץ" התגלתה כמיזם יעיל, ובלי שום לחץ ממשרד התחבורה יישמה כלשונם את סעיפי הזיכיון הנוגעים לטיפוח הנוף לאורך הכביש. המהנדסים כיווצו גבותיהם ואחד מהם, כץ, רטן בנהימה, מה זה הזוועה הזאת, אמנם מחוץ לטווח העשרים ושניים מטר מכל צד שאנחנו נוטעים בהם עצים ושיחים, אבל גועל נפש, מה הם חושבים שאנחנו, רכבת ישראל שדוהרת בתוך כל החצרות האחוריות המלוכלכות של המדינה הדפוקה הזאת? אחרי כל מה שאנחנו משקיעים לא יזיק למועצה האזורית לחסל את זה, איזו מועצה זאת בכלל? השני, פישר, ענה לו כהד, תכף אני מתקשר ושולח להם את העורכי דין התל- אביביים שלנו, הם לא יידעו מה נפל עליהם, ואם יש להם איי-קיו בסיסי הם יבינו מה טוב להם, ומהר. אלא שעורכי הדין הנ"ל חזרו אל המשרד במגדלי עזריאלי עם הסכם חתום שלפיו תקבל המועצה סיפור הרבנית לאה שקדיאל היא אשת חינוך ופעילה חברתית, תושבת ירוחם, חברת הנהלה של "עוז ושלום", אמא וסבתא. ה ת ה ל כ ו ת האזורית מחברת דרך ארץ סכום לא מבוטל, כדי לבצע במקום פרויקט שיקום חזותי תוך חודש, בפיקוח מקצועי של אדריכל הנוף הראשי של החברה. המהנדסים המשיכו לכווץ גבות ולרטון בנהימה, אבל ציפורי, אדריכל הנוף, עט על הפרויקט בשקיקה, ואפילו פרסם על כך מאמר באנגלית שזיכה אותו בשתי הזמנות להרצות בכנסים בינלאומיים.
בישיבת "צאן אדם" היו רשומים באותה עת שלושה אברכים (אחד מהם גרוש), ובין ארבעה-עשר לשבעה- עשר בחורים, תלוי בשיטת הספירה; ובכל יום נתון אפשר היה לצפות כי עד תשע וחצי יהיו בבית המדרש כמניין מהם. שלושת האברכים הקפידו על דוגמה אישית, ובילו את יומם ממשמשים בזקניהם הדלילים ומתנדנדים על הגמרות. הרב וולף חשב שצריך לשדך את הגרוש כי לא טוב לו לאדם להיות שרוי בלא אישה, אבל המשגיח משך ידו מן העניין ואמר כי אסור ממש מן התורה להפיל את הגבר הבעייתי הזה על עוד אישה תמימה. אי לכך הסתפק הרב במאמץ המתיש להושיב את הנערים לזמרר איתו מעל הספרים הפתוחים, ובערך פעם ביום הטיח בהם דרשה חוצבת להבות המשתדלת ללכוד את דמיונם הסורר, בסוגיות העומדות ברומו של עולם כגון שמירת הברית. פדחתו המקריחה הייתה מכוסה אגלי זיעה — הוא מחה אותם בתכיפות במטפחת לבנה מגוהצת ומקופלת בקפידה, ומעל משקפיו הגולשים לקצה אפו היה מציץ בתמיהה במשגיח המיוחס שלו, המרקד בין המטבח שבו יש לוודא שהמצרכים הגיעו, לבין שלושה נערים שנראו הבוקר יושבים על סלע מרוחק ומפריחים טבעות עשן מן הסיגריות, ושוב אל אחד הקראוונים שבו היה אמור האינסטלטור של המושב לתקן הבוקר את הנזילה. כלומר, פרויקט שיקום חזותו של תל פסולת הבניין התרחש כולו בממלכתו של המשגיח בלבד.
העניין שגילו הנערים בתכונה שרחשה בסביבתם במפתיע, בפועלים בגופיות, במנהל העבודה השזוף, בפקידי המועצה האזורית שהסתובבו בשטח, בשכנים הסקרנים מן היישוב, ובאדריכל השמאלני כלשונם (לא הייתה להם מילה אחרת לתאר את זרותו המוחלטת לעולמם) — כל החיוניות שפרצה באחת אל הווייתם המשמימה, עוררה במשגיח מחשבות מסוכסכות. לאחר זמן החל לתת דעתו על האירוע הבלתי צפוי. בהחלט אי אפשר להתעלם מזה, מתיקון העולם הזה, אמר לעצמו. ניצוצות, בירור, ספירות, מה זה חשוב, מה שקורה כאן לא יוצא מיושבי בית המדרש אלא מיושבי הקרנות דווקא. לא בעלי תריסין מחדדים כאן את שמועתם, אלא תל-אביבי אחד שמנצח על תזמורת של גלגלי העולם. פעם היה שיר קומוניסטי כזה של אלכסנדר פן הכופר. ואני מה. אי אפשר להכחיש שהקונצרט החילוני מחיה את נפשם של הנערים יותר מהתורה המהבילה שם בפנים, יותר מן הגערות האוהבות שלי, מחיבוק הכתפיים, מהנחמות שאני מנחם אותם, מהמוסר שאני מטיף להם על חביבותו של כל אדם שנברא בצלם שזה גם המבשלת המסכנה שהם מתעמרים בה וגם הפלסטינים העובדים ביישוב.
באחד הימים נכנס בשיחה עם התל-אביבי. מה פתאום מגיע ראש המועצה הנה ומסתובב בגאווה כמו טווס, שפך את ליבו. שום תלונה שלנו על ביוב שזורם לוואדי, או על שכן שהקים מחסן ליד הכניסה האחורית למטבח של הישיבה, שום דבר לא טופל, והנה. אז כן יש לו כסף כשהוא רוצה. האדריכל שח לו בהתלהבות את כל השתלשלות העניינים, וחתם את הסיפור בנזיפה מחויכת: ומה עם שוויון בנטל, מה אתם עושים בשביל המדינה? הציב לו המשגיח שאלה נגדית, תגיד, היית אומר שאתה היפסטר? האדריכל פרץ בצחוק, ממש לא, אני מטרוסקסואל בורגני לחלוטין, אישה ושני ילדים וכלב ומשכנתא וכל זה, אז עכשיו יש לך עוד מילה ללמוד. והתרחק לו.
זה היה הרגע שבו החליט המשגיח לשנות כיוון בחיים. הוא הולך לקנות לעצמו פרווה. היינו, מעיל טוב עם בטנת פרווה. פרווה סינתטית כמובן; עוד לפני שנים, כשהתארס, הודיע לחותנו הנדהם, רב השכונה החסידית בכפר יונה, שהוא לא מתכוון לחבוש שטריימל בחופה אלא רק את הכובע השחור הרגיל שלו, מקסימום המחותנים יכולים לקנות לו כובע חדש, כי כל שטריימל עשוי מזנבות של שלושים שועלים, והוא חושב שאם הקוזאקים יימח שמם היו ציידים אכזריים זה לא אומר שהחסידים (הוא אמר חְסידים, בשווא, כמובן) צריכים לחקות אותם. נפלה שתיקה אבל השידוך לא בוטל, למזלו. הוא אהב את אשתו. ועכשיו גם תהיה לו פרווה שעוטפת היטב את הגוף ומוציאה את האדם מכלל בדידותו התהומית, והוא יכול להתהלך בעולם חבוק ומפונק. גם במגדל עדר.
