שאלת המפתח
סיפור המעשה החל בעפולה בחודש מרץ 2020, כאשר נחתם הסכם שכירות בין עבוד כוכה לבין יוסי עמיאל. ימים ספורים בטרם כניסת כוכה לדירה, כאשר המפתח כבר נמצא ברשותה ותהליכי מעבר הדירה – ההובלה והאריזה מהדירה שבה התגוררה בשכירות בעיר – החלו, נודע לדיירת בבניין שהשוכרת המיועדת הינה אישה ערביה. תוך זמן קצר עשתה לה השמועה כנפיים, והביאה את הדיירים להתאגד ולהודיע לעמיאל בנימה של איום כי אין בכוונתם להסכין עם רוע הגזרה, וכי אם ישכיר לכוכה את הדירה – חייה בבניין יהיו מעטים ורעים. האיומים עשו את שלהם, ולאחר שהודה בתבוסה בפני הדיירים, עדכן עמיאל את השוכרת שהסכם השכירות לא יוכל לצאת לפועל. כוכה דווקא עמדה על זכותה לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו, חרף איומי הדיירים, בתקווה שההיכרות האישית הבלתי-אמצעית תפיג את מפלס העוינות כלפיה והחיים בעמק יתנהלו כמו בספר דירה להשכיר: "בחברה טובה, בשלום ובנחת". בעל הבית עמד בסירובו, ואף החליף את מנעול הדירה כדי להבטיח שכוכה לא תוכל להיכנס לדירה. בעקבות כך תבעה אותו כוכה בבית המשפט בדרישה לפיצויים בגין הפרת החוזה. עמיאל ביקש להתנער מאחריותו כלפי כוכה בטענות של סיכול החוזה וחוסר תום לב שבהתעקשות לקיימו. בית המשפט דחה את טענותיו של עמיאל, ופסק שעליו לפצות את כוכה בסכום של 30,137 ₪.
יש שורה של שאלות משפטיות העולות מהמקרה ומפסק הדין, למשל – האם הפרת חוזה של בעל מקרקעין בשל טעמים גזעניים חמורה יותר מעילות אחרות ומצדיקה השתת פיצויים גבוהים יותר? האם אין טעם לפגם בבית משפט הנוקט בסנקציות נגד אזרחים שפועלים בגזענות בעוד מדי יום נעשים מעשים או מחדלים ממוסדים המונעים מערבים להתגורר בכל מקום שבו יחפצו?1 האם לא ניתן לקבוע כי דיירי הבניין בהתנהלותם ביצעו עוולה נזיקית של "גרם הפרת חוזה"? ועוד. שאלות אלו כבודן במקומן מונח, אבל כיום, עדיין תחת הרושם של אירועי האלימות של מאי2021,2 שנסבו בין היתר על סוגיית הדיור והקרקעות, מתבקש לטעמנו לקרוא את המקרה הזה דרך שאלת המפתח: המפתח האייקוני של הנכבה, המפתח שנושאים הפלסטינים בישראל, בגדה, בעזה ובפזורה – מי כאן בעל הבית בישראל ומי, לפיכך, האורח הבלתי-רצוי?
הכנסת אורחים אינה רק פעולה של נדיבות; היא גם פעולה של ריבונות וכוח.3 אדם יכול לארח רק בביתו שלו, ויש לו היכולת להכניס אורח רק מתוקף היותו גם בעל יכולת למנוע זאת ממנו. לכאורה, מי שבוטח בהיותו בעל הבית במקומו – לא רק שלא יוטרד מבואו של האחר, אלא למעשה יוכל לבטא ולבסס את ריבונותו על ביתו דרך מעשה הכנסת האורחים. על פניו, בענייננו היו הדיירים יכולים לבטא את חזקתם על העיר על ידי קבלת פנים ונדיבות אדנותית של מנצחים. ולא היא. מצב דברים זה מוכיח כי דרושה לנו המשגה מורכבת יותר של הכנסת אורחים. כדי להבין את המקרה כהווייתו נידרש לרקע המוביל ערבים אזרחי ישראל להתגורר בערים "יהודיות".
מי כאן בעל הבית?
עובר אורח שיבקש להבין את מלחמת מאה השנים היהודית-ערבית, בין מאורעות תרפ"א לתשפ"א (וכל מה שאירע לפני ואחרי), יצטרך להתחקות אחר השאלה – מי כאן בעל הבית. התשובה לכך ודאי איננה מתמצה בשאלת הרישום בטאבו, או בנתונים דמוגרפיים. זו שאלה תלויה באוויר, שתִשְׁבִּי או מי מטעמו טרם ניאות לתרץ אותה. בעוד שאלה זו מהדהדת בכל חלקי הארץ, המוקדים שבהם היא מהווה מפגע רעש של ממש הן הערים המעורבות חיפה, תל אביב-יפו, עכו, רמלה, לוד, מעלות־תרשיחא, נוף הגליל (לשעבר נצרת עילית) וירושלים,4 וכמותן גם ערים מעורבות בהתהוות5 מקריית שמונה דרך צפת, כרמיאל ועפולה, הלאה משם דרך באר שבע וירוחם, ועד אילת. במחצית הראשונה של המאה הקודמת ישב בשטחים הללו רוב ערבי, וברבות השנים הפך למיעוט. כיום, שמונה אחוזים מתוך האוכלוסיה הערבית בישראל מתגוררים בערים מעורבות (לא כולל ירושלים).6 במהלך שני העשורים האחרונים, שיעור האוכלוסיה הערבית בערים אלו עלה; בחלקן באופן מתון (בתל אביב-יפו, למשל, מארבעה אחוזים לארבעה וחצי), ובחלקן באופן דרמטי (בנוף הגליל, מעשרה אחוזים בראשית שנות האלפיים לכשלושים אחוזים נכון לכתיבת שורות אלו). במקביל, ישנה מגמה דמוגרפית של ערבים המגיעים להתגורר בערים נוספות ברחבי הארץ.7 אחת מהערים הללו היא עפולה. סיפורה של העיר הוא חלק בלתי-נפרד מהצגת הנושא, שדרכה ניתן יהיה להבין טוב יותר את "הכנסת האורחים" בעיר.
עפולה (ועוד לפניה – קיבוץ מרחביה) נוסדה על אדמותיו של כפר ערבי בשם אל-פולה, כפר שהפך עוד הרבה לפני 1948 "לסמל לאומי ערבי, ראיה לכוונת הציונים לנשל את הערבים".8 אדמות הכפר עובדו בידי אריסים ערבים, ובעלי האדמות – שהתגוררו מחוץ לפלשתינה – מכרו אותן לעסקנים ציונים חרף מחאת האריסים, שתמכו בה תושבי האזור הערבים. כיום המצב שונה בתכלית: אדמות העיר נמכרות ומושכרות לערבים חרף מחאות התושבים היהודים. לפי נתוני הלמ"ס הוכפל מספר הערבים בעיר במהלך שני העשורים האחרונים מחצי אחוז לאחוז. ייתכן שהמספר גבוה יותר, שכן חלק מהתושבים הערבים המעתיקים את מקום מגוריהם לערים מעורבות בהתהוות דוגמת עפולה או כרמיאל אינם מעדכנים את כתובתם משיקולים שונים, ובהם האפשרות לשלוח את ילדיהם למערכות חינוך בשפה הערבית (שאינן קיימות בערים מעורבות בהתהוות, ואף בנוף הגליל,9 ולא בכדי) או להצביע בבחירות המוניציפליות.10 ישנם הסברים רבים לתהליכים ולתמורות המביאים ערבים לערים מעורבות בהתהוות בכלל, ולעפולה בפרט. אחד מהם הוא מצב התשתיות המשופר ביחס לרשויות הערביות. כך למשל, השוואת שירותי התחבורה הציבורית בין עפולה לבין העיר הערבית הגדולה הסמוכה אליה – אום אל-פחם,11 מורה כי בעפולה היצע רב יותר של קווים עירוניים ובין-עירוניים, ובתדירות גבוהה יותר מאשר באום אל-פחם.12
בשנים האחרונות, על רקע השינוי המסוים (יש לציין, המינורי) שהתחולל במאזן הדמוגרפי בעפולה, ולאור תחושת המיעוט המקננת בקרב הציבור היהודי המתגורר באזור ואדי עארה, החלה לצמוח תנועת התנגדות למגורי תושבים ערבים בעיר. עם השנים ההתנגדות הולכת וגוברת, ושותפים לה הן נציגים מקרב הרשויות המקומיות והן תושבים מן המניין. אפשר למנות עם המתנגדים את ראש העיר, שחלק מהקמפיין שעל בסיסו נבחר בשנת 2018 עסק בהאשמת יריבו על שהוא הופך את העיר למעורבת;13 את חברי המועצה הנשבעים בזכות "הצביון היהודי" של העיר ומתחייבים לפעול לטובת מימוש תפיסת עולם זו;14 ואת התושבים המתגייסים למאמץ העירוני לדחיקת רגלי הערבים המתגוררים בעיר ומחוצה לה, ומאיימים על אזרחים ערבים השוקלים לעבור לעיר לבל יעשו כן פן יבולע להם. לעיתים הפעולות הללו נעשות בעידוד פוליטיקאים שאינם תושבי העיר.15 באירועי מאי 2021 התברר כי יש בעיר מי שנכון גם לפגוע פיזית בערבים חפים מפשע.16
המאבק הציבורי נגד מעבר ערבים להתגורר בעפולה הגיע לא אחת לפתחם של בתי המשפט. כך בשנת 2013 הוגשה עתירה על רקע ניסיון לרכוש דירה בפרויקט של חברה פרטית על קרקע בבעלות קק"ל שלא עלה יפה בשל היות הרוכש ערבי.17 בשנת 2015 סערה העיר על רקע מכרז שבו זכתה קבוצה של מציעים ערבים; הסוגיה עשתה דרכה גם לערכאות המשפטיות. אמנם נמצא פסול במכרז, אך בה-בעת, בית המשפט העליון גם ציין כי: "אין לכחד כי למקרא טענות המערערים מתעורר חשד שמא ברקע להגשת העתירה עמד הרצון למנוע מערבים להשתקע בעפולה, כפי שניתן לדברים ביטוי במסגרת פעילות מחאה שנערכה בעיר נגד תוצאות המכרז לאחר שנודע כי כל הזוכים בו שייכים לציבור הערבי".18 דוגמה בולטת נוספת, עדכנית יותר, ניתן למצוא בשאלת הגבלת הכניסה לפארק העירוני בעפולה לתושבי העיר בלבד. עיריית עפולה אמנם טענה כי אין מדובר בהפליה על רקע אתני-לאומי, אך בעמדת היועמ"ש הועלה "החשש כי סגירת השימוש בפארק אינה מכוונת לכל מי שאינם תושבי העיר ובגלל סיבה הנעוצה בהשתייכות העירונית, אלא היא מכוונת כנגד האוכלוסיה הערבית".19 רק לאחר עתירה של ארגון זכויות האדם עדאלה חזרה בה העיריה ממדיניותה.20 העובדה שהמדיניות נמשכה זמן קצר בלבד לפני שבוטלה בכורח, הביאה את בית המשפט שלא לאשר תביעה ייצוגית נגד העיריה, מטעם מי שנפגעו מהחלטתה לסגור את הפארק העירוני.21 חשוב לציין כי פחד מפני שינוי צביון המרחב ליווה את האוכלוסיה הערבית באל-פולה במאה הקודמת, ובמידה רבה גם התממש, ומלווה כעת – כפי שאפשר להסיק מההתבטאויות הפומביות של נבחרי הציבור בעפולה – גם את היהודים בעיר. מן הסתם, בעקבות הרקע ההיסטורי פחד זה מקבל משנה תוקף – כל אחד מהצדדים, לפחות מבחינה היסטורית וקולקטיבית, היה הבעלים של הקרקע. כעת אמנם נשתנו הנסיבות, ועימן גם רישום הבעלות, אך החשש לאבד את השליטה בעקבות "הכנסת האורחים" שריר וקיים. כדי להבין את עומק החשש הזה – חשש החורג מד' אמות הבניין ברחוב קרן היסוד בעפולה – יוקדשו הפסקאות שלהלן לבירור כמה נקודות העולות מהמקרה, באספקלריה של "הלכות" הכנסת האורחים.
האורח כרוח הרפאים
לשיטת עמנואל לוינס הבית מתחיל בהכנסת אורחים, ועצם קיומו של הבית מותנה ביכולת לקבל בו את פני האחר.22 דרידה הקשה על לוינס ושאל עד היכן מגעת מידת הכנסת אורחים. האם בית שדלתו תמיד פתוחה ואין בו האלימות הכרוכה בסגירתה בפני מישהו יכול להתקיים בכלל כבית?23 דרידה אף מסב את תשומת ליבנו כי אותה הכנסת אורחים נודעת של אוהל אברהם – זו שהביאה לו ברכה ופריון – הובילה לתוצאות קטסטרופליות כאשר יישם אותה תלמידו לוט בסדום (וכן בסיפור הדומה של פילגש בגבעה).24 בתגובה, לוינס לא מיתן את טענתו בדבר מחויבות אתית בלתי-מוגבלת לזולת. אדרבא, הוא הקצין אותה ותיאר את המארח כבן ערובה של אורחו, כמשועבד לו בחוב אינסופי של אחריות.25 במילים אחרות, ההכרה בחובת הכנסת האורחים, בחובת קבלתו של האחר לקרבך, היא הכרה במחויבות אתית העומדת בשורש יחסיך עימו.
הפער בין החוק האתי לפוליטי מאפיין היטב את שאלת הכנסת האורחים,26 ויפה גם לענייננו. התביעה שהוגשה בענייננו מבוססת על חוק החוזים אך גם על שאלות אתיות כבדות משקל. מקור הרתיעה האמיתי של דיירי הבניין בעפולה מכניסת שוכרת ערביה למעונם הוא המחויבות האתית, שהם ביקשו להתנער ממנה ביחס לתובעת. זהו לא רק הפחד מהאחר, אלא הכפירה בעצם חובת הכנסת האורחים כלפיו; ההתנגדות להכרה בעצם התביעה שהוא מציב בפנינו להתיר לו מקום בקרבנו. יותר משלא רצו תושבי הבניין ערביה כשכנה, הם לא רצו להכיר בחובתם לקבל אותה אליהם, זאת משום שפחדו להכיר בהיותם – כדברי לוינס – בני ערובה שלה, אם תוכניתה אכן תצא לפועל. דרידה כותב כי קבלת הפנים היא כאמירת "כן" לאחר, כהכרה בו כאחר, כפתיחת הדלת בפניו על מנת לעמוד אל מול פניו, לקבל את פניו בפנינו. אמירת ה"לא" בפני הערבי איננה אדישות או אי-הכרה פשוטה בתביעתו כלפינו; זוהי הסבת פנים אקטיבית, כפירה באחריות המושלכת לפתח שאנו מזהים כשלנו, וטענת אי-אשמה נחרצת בתביעה שאנו מזהים את עצמנו כנתבעים בה – תביעה שאנו מוחים ומתרעמים על עצם קיומה, ובכך נאלצים להודות בעצם קיומה. הערבי כאורח שסוגרים את הדלת בפניו אינו רק אויב וסכנה ממשיים, אלא גם רוח הרפאים מוסתרת הפנים העולה לרדוף אותנו מבית הקברות ההיסטורי שעליו נבנו בתינו, הסכנה והזרות שמבפנים, "האלביתי" במינוחו של פרויד. זו האימה שחוללה את מחול השדים, פשוטו כמשמעו, בקבוצת ווטסאפ השכנים של בניין בעפולה.
הערבי, כמו האלביתי, הוא הזרות המתגלה בתוך המרחב המוכר, "מה שהיה עליו להשמר בסוד והתגלה",27 במינוחו של פרויד. הוא אינו זר או אחר מוחלט בלתי-ידוע ומופשט הבא מעבר לים, וזאת מהטעם הפשוט שהוא כאן והוא מתדפק השכם והערב על דלתנו ומסרב להרפות. יתר על כן, בלשונו של דרידה: "[…] מדובר לא באחר, האחר לגמרי שאותו מרחיקים אל חוץ מוחלט ופראי, ברברי, קדם תרבותי וקדם משפטי […]"28 מערכת היחסים שלנו עם האוכלוסיה הערבית בישראל מוסדרת לפי החוק, החוק הפורמלי המכפיף את הזר למונחיו של הריבון – אך היא מעלה גם את החוק המופשט של הכנסת האורחים המחייב את המארח לאורחו.
כך, הערבי הוא ה-undecidable במונחים של דרידה. הוא גם מוכר, ודווקא ומתוך כך – זר מוחלט. סטרא אחרא. זוהי הקונקרטיות והאקטואליות של נוכחות הנגד של הערבי, המאפשרת לנו לראות בו את מלוא גילומה מזרה האימה של אחרות מאיימת; פחד החורג לאין שיעור מממדיו הריאליים. נשוב לענייננו, זה המגולם באם חד-הורית נורמטיבית העוברת לבניין או בהקשר הרחב יותר; כמה מאות בודדות של תושבים ערבים – ייתכן שממילא הם עובדים בעיר – שעברו להתגורר בעפולה בשנים האחרונות. האיום הוא אפוא שיבת המודחק של אל-פולה לעפולה; האורח (guest) שהוא גם רוח הרפאים (ghost); הערבי התובע הכנסת אורחים במה שהוא רואה כביתו שלו, ובו הוא גם המארח (host) המקורי וגם בן הערובה (hostage) שלנו. וכאן מתגלה פחד נוסף שמעורר בנו האחר – הפחד שמא בקבלתו כאורח אנו מכירים בהיותנו בני ערובה שלו.
לכן, דומה כי הצעתו של דרידה, אשר לפיה ישנו קושי גדול יותר לארח "אחר מוחלט" מאשר נוכרי, שהינו זר אך מוכר29 – איננה משקפת את המקרה שלפנינו. ודוק: בענייננו, האחר המרוחק ביותר – אישה יפנית שהייתה שוכרת את הדירה – הייתה מתקבלת באדישות או לכל היותר בתמיהה ובחשדנות. לעומת זאת, נקישתו על הדלת של האחר הקרוב ביותר – הערבי – פוגשת בתגובה שונה לגמרי, משום שתביעתו למקומו בקרבנו נתפסת כאיום פלישה הבא לתבוע את מקומנו כמקומו. לכן זהותה הערבית של כוכה היא חלק דומיננטי כל כך מעובדות המקרה. לפי פסק הדין, כבר בשיחת הטלפון הראשונה בין התובעת לנתבע, כוכה השיתה על עצמה את הכללים הנוקשים המחייבים אותה להזדהות לפי מוצאה ו"הודיעה לנתבע כי היא ערביה".30 היא לא חיכתה שתישאל מי היא ומה היא, זאת אף מבלי שנדרשה לכך – לא מבחינה חוקית – כפי שהצביע בצדק פסק הדין – ולא מכל בחינה אחרת. למעשה גם השופט עצמו, אולי מבלי משים, נדרש לכך במשפט הראשון בפסק הדין: "אישה ערביה חתמה על חוזה שכירות דירת מגורים בעיר עפולה".
אמצעי השליטה הדומיננטי העולה מתוך המקרה, בהיותה של התובעת נוכריה וזרה, הוא הלשון. לפי דרידה, "הלשון, זו שבה פונים אל הנוכרי או שבה מאזינים לו, אם עושים זאת, היא מכלול התרבות, היא הערכים, הנורמות, המשמעויות הממלאים את הלשון […] שאלה זו של הלשון […] תמיד אנחנו מגלים אותה מעורבת, באלף אופנים, בחוויית הכנסת האורחים".31 דרך הלשון אפשר לסמן לאורח תחושת מוכרות ובאותה מידה, לאותת לו כי הינו זר. מפסק הדין עולה כי השקלא וטריא בין התובע והנתבעת היה על טהרת השפה העברית: בעל-פה ובכתב. זאת מאחר ש"הנכרי הוא קודם כל נכרי ללשון המשפט שבה מנוסחת חובת הכנסת האורחים […] עליו לבקש את הכנסת האורחים בלשון שאינה שלו על פי הגדרה".32
יתר על כן, גם הנוף הלשוני של המרחב, עברי. כאמור, שמו המקורי של המרחב היה אל-פולה, שם ערבי. אמנם, בשמה העדכני של העיר ישנה עדות לעברה, אך ספק אם יש לעדות זו ערך סימבולי חיובי עבור הציבור הערבי. ועוד לעניין חקר השמות בעפולה: אפילו שם הרחוב שבו ממוקם הבניין – קרן היסוד, הנצחה למוסד ציוני – יש בו משום סימן לתובעת שהיא אינה אלא אורחת. למעשה גם הפניה לבית המשפט בבקשת סעד בעברית, היא כשלעצמה מהווה הכפפת התובעת והתביעה להכנסת אורחים מסוג מסוים, גם אם תוקפני פחות מזו שזכתה לה בעפולה.
סיכום – בין החוק האתי לפוליטי
את מלחמת החורמה שאסרו תושבים בעפולה על האוכלוסיה הערבית, ואת פסק הדין המדובר, ניתן להסביר באופן ספציפי – דרך החוק הפוליטי והאתי. ביקשנו להצביע על הפער האתי כמה שהוביל לסכסוך שנתגלע בין הצדדים הניצים, ולחשוב על השאלה מתוקפו של איזה חוק תובע הערבי את מקומו בארץ ישראל. נראה כי בין אם מתוקף זכות היסטורית ובין אם כזכות אדם ואזרח, שני הטיעונים אינם משכנעים חלקים גדולים בחברה היהודית החוששת למקומה. התעקשותו של הערבי על זכויותיו נתפסת, כמו במקרה דנן, כחסרת תום לב, כמאיימת. ההבדל המשמעותי בין היהודי והערבי בשטח שבין הירדן והים הוא שבעוד הערבי מודע היטב לכך שקיומו כאן לקוח כבן ערובה בידי היהודי, היהודי עושה כל שביכולתו על מנת שלא להכיר בכך; על מנת להתעלם מהיות קיומנו כאן כרוך באופן שאינו ניתן להתרה בגורלו של האחר הנמצא לצידנו ובקרבנו, בין אם נושיט לו יד ובין אם לאו. סיפור זה איננו מאפיין רק את עפולה. תושבים ויישובים רבים ברחבי הארץ מפעילים פרקטיקות שונות שנועדו למנוע מערבים לעבור לשטח שהרוב בו יהודי. גם היישובים הסמוכים לעפולה דוגמת כפר תבור, כפר ורדים וקיבוצים בסביבה, אינם ששים לפתוח שעריהם לאוכלוסיה הערבית. פרקטיקה של הדרה ואפליה, פרטית וממסדית, ניתן לאתר גם בדרום הארץ ובמרכזה.33
למעשה, קבוצות שונות בישראל מנהלות מאבק נגד הכנסת אורחים.34 יתר על כן, סוגיית הכנסת האורחים הפכה בשנים האחרונות, פעם נוספת, לבעיה עולמית שטרם באה על פתרונה. מי ייתן מחסה לעקורי המלחמה מסוריה וכעת מאפגניסטן? מי ידאג לקורת גג למבקשי המקלט מאריתריאה? ישנן כמובן גם תתי-שאלות, אתיות ופוליטיות, כגון אם נכון לסגור את השערים בפני מי שאיננו מחוסן מנגיף הקורונה, וכיו"ב. סביר להניח שבשנים הבאות בעיות הכנסת האורחים רק ילכו ויתרבו – גם על רקע משבר האקלים שכבר החל לתת את אותותיו.
כיהודים בישראל עלינו לשאול עצמנו לפי איזו מסורת ברצוננו לפעול בעת הפעלת חוק הכנסת האורחים האתי: זו של אברהם אבינו באלוני ממרא? המודל שהציג לוט? סיפור פילגש בגבעה? הכנסת האורחים שזכתה לה רות המואביה, שנאלצה לוותר על מרכיבים חשובים מזהותה כדי שהשערים ייפתחו בפניה?35 שאלות אלו יעצבו במידה רבה את פניה של מדינת ישראל בשנים הקרובות, ועל כן הן טומנות בחובן חשיבות מיוחדת.
