היה זה אביב 2002, שנתי השניה בקולג'. מאורעות האינתיפאדה השניה הלכו ונפרשו לנגד עיניי במהדורות החדשות ומילאו אותי בעתה. האווירה בקמפוס התדרדרה במהירות; המקום הפך לזירת צעקות לוחמנית שלא אִפשר לשמוע או ללמוד משהו מאנשים שחושבים אחרת, ולא עודד כל התעניינות בכך. מתוך רצון לטפח אמפתיה והבנה למצב, אני וכמה חברים בעלי תפיסות דומות החלטנו להקים תא סטודנטים יהודי-פרוגרסיבי שהגדיר את עצמו "בעד שלום, בעד ישראל, ובעד הפלסטינים". באפריל של השנה ההיא תוכנן בוושינגטון מצעד גדול של הפגנת תמיכה בישראל. לא תכננו להגיע, אולם אדם שליווה אותנו שכנע אותי שהנוכחות והקול הפרוגרסיביים שלנו נחוצים מאוד במרחב הזה. הגענו עם חולצות שעליהן נכתב ", ונשאנו שלטים שהתנוססו עליהם ההכרזות "אני בעד שלום, בעד ישראל, בעד הפלסטינים" ו"מאמינים בדו קיום". הייתה זו חוויה מעצבת וטראומטית כאחד: חטפנו צעקות, דחיפות ויריקות מידיהם ומפיהם של יהודים תומכי ישראל.
שמונה שנים אחר כך, ואני בתחילת דרכי בעולם העמותות היהודי בארה"ב, השתתפתי לראשונה ב-GA, הכינוס הכללי של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, וראיתי את ראש ממשלת ישראל פנים אל פנים. אבל היום ההוא בניו-אורלינס, 8 בנובמבר 2010, היה גם הוא חוויה מעצבת וטראומטית, בשבילי ובשביל יהודים אמריקנים פרוגרסיבים צעירים נוספים. את נאומו של נתניהו קטעו צעקותיהם של מפגינים יהודים: "הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל! הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל! הכיבוש פוגע בלגיטימיות של ישראל!" במשך כעשר דקות, שנדמו כנצח, חזרו המפגינים והפריעו לנתניהו לנאום באוזניהם של כמה אלפי מנהיגי ציבור יהודיים מכל רחבי ארה"ב. הקהל היה המום, ולאט-לאט הפך כועס. לצד חברה טובה צפיתי במפגינים נגררים מאולם הכנסים בעודם ממשיכים לצעוק את המילים הללו, מילים שלמעשה הסכמנו איתן. אני וחברתי הבטנו זה בזה המומים. "לעולם לא ארצה לבקר שוב בישראל", אמרה לי.
בהמשך אותה שנה, כשכבר הייתי בתפקיד ניהולי ראשון בעמותה יהודית, השתתפתי באסֵפה של מחנכים, אקטיביסטים ואנשי ציבור יהודים מעולמות הצדק החברתי וההגנה על הסביבה בישראל, באמריקה ובאירופה. לרבים מאיתנו הייתה זו הפגישה הראשונה אלה עם אלה, וכולנו ניסינו ללמוד זה מזה ולחזק איש את רעהו במשימה הקשה והחשובה שנפלה בחלקנו. בשבת התקיים רב-שיח בלתי נשכח. פעילי צדק חברתי ישראלים פנו אלינו, רעיהם באמריקה, בתוכחת אוהבים: "השתיקה שלכם בנוגע לישראל מחרישת אוזניים", אמרו, "ואנחנו – המקבילים שלכם בישראל – זקוקים לתמיכה שלכם". בתגובה נעמדו בכירים מהעולם היהודי-אמריקני-פרוגרסיבי, ובזה אחר זה סיפרו שאנחנו חשים מושתקים, שאם נבקר את ישראל אנו עלולים לאבד את המימון או את העבודה שלנו. מנהיגים בכירים, ותיקים ופורצי דרך, הודו ביחד ולחוד, בכאב רב, שיהדות אמריקה – לא במישרין – כופה עליהם שתיקה. אפשר היה לחוש היטב את שיברון הלב שאפף אז את החדר.
ממש לפני שנים ספורות, אחרי שנים רבות של בניית קשרים והשפעה, השתתפתי בשיח קבוצתי של מנהיגי ציבור יהודים. מטרתנו הייתה לפרק את המחסומים בשיח היהודי-אמריקני על ישראל, ולפתח אווירה מקבלת וכנה יותר ביחס למגוון ההשקפות על מדינת ישראל. בשלב מסוים התבקשנו לדון בשאלה "האם יהודי אמריקה רשאים לבקר את ישראל בפומבי?" פניתי לקבוצה הקטנה שבה השתתפתי: "במילים אחרות, השאלה היא אם אנחנו חושבים שלג'יי סטריט1 יש זכות קיום…" בתגובה פנה אליי ראש קהילה רב-עוצמה: "אז אתה תומך BDS?" מבועת ונרגז הבטחתי לו שלא בכך מדובר. בהמשך הדיון הייתי שקט הרבה יותר – חששתי שאני עלול לאבד את המוניטין ואת מקום העבודה שלי.
בנובמבר האחרון שלחתי מאמר ל-20,000 אנשי הקשר של הארגון שלנו, חזון-פרלסטון – קבוצת אנשים המעוניינים במפגש בין יהדות וקיימות ובעבודה החשובה של טיפוח יהדות חיה המחוברת לאדמה. כתבתי על החוויה שהייתה לי ב-Israel Ride, מסע אופניים מירושלים לאילת בשיתוף פעולה של ארגון חזון ושל מכון הערבה. סיפרתי על ההתפעמות שלי מן החוויה, על האמונה הגדולה שיש לי בפעילות של מכון הערבה, גוף עולמי מוביל ביצירת שלום באמצעות שיתוף פעולה סביבתי. כתבתי כי למרות – ואולי במובנים מסוימים מפני – האכזבה שרבים מאיתנו חשים לאור תוצאות הבחירות בישראל, אנו חייבים להשקיע יותר מאי-פעם בבניית מערכות יחסים חוץ-ממשלתיות בין מדינת ישראל לתפוצות. דבריי זכו לביקורות ולקושיות – לא מפיהם של זרים רחוקים כי אם מחברים בולטים המייצגים גם את המרכז/ימין וגם את השמאל בקהלים שאנו מייצגים.
אני משתף אתכם בסיפורים הללו – ויש עוד הרבה כאלה – כדי ללמד על המציאות הקשה של יהודים ציונים פרוגרסיבים באמריקה בעשר-עשרים השנים האחרונות. החוויות הללו רודפות אותי – התחושות, המשמעות, האופן שבו בישרו נכונה את המצב שהגענו אליו היום ואולי גם את הבאות.
אני כבר בקושי משתמש במילה "ציונות", אולם גם המילה "פרוגרסיביות" די מאתגרת בימינו. יש מעט מאוד ארגונים יהודיים פרוגרסיביים באמריקה התומכים בפעילות בישראל כפי שאנו, בארגון חזון-פרלסטון, תומכים בה, וכעת אני מרגיש שאנחנו בתחילתו של עידן חדש. יכול להיות שעם כל הזמן שעבר אני כבר בגדר דינוזאור; אחרי הכל אני כבר בן 40, והפעם הראשונה שביקרתי בישראל הייתה ב-99', כשהייתי בן 17 ועדיין קיננה בלב רבים התקווה שאנחנו מתקרבים לשלום בר-השגה ולפתרון הסכסוך. היה זה לפני זמן רב. מאז ביקרתי בישראל פעמים רבות ולעיתים קרובות חלמתי לגור בה. אבל היום יש כבר שני דורות צעירים יותר של מבוגרים (אני מזקני השבט של דור ה-Y), דורות שגדלו על ישראל השקועה באלימות טרגית ההורסת את חייהם של ישראלים ופלסטינים חפים מפשע. ולמרות מורכבות הסכסוך, ואף כי המנהיגות הפלסטינית רחוקה מלהיות שה תמים, השיח הפוליטי המקוטב שלנו הגיע לנקודה שבה הציפיה הברורה היא שהפרוגרסיבי יהיה בהכרח גם אנטי-ישראלי. בסוגיה זו עלינו להביט נכוחה באמת הכואבת: הסיכוי שיהודים צעירים ליברלים-פרוגרסיבים רבים החיים בתפוצות יצדדו בישראל כל עוד הסכסוך ממשיך לסעור – נמוך. אפשר לא לאהוב את זה, אפשר לחשוב שזה לא הוגן ואפשר אפילו להצביע על הפעילות המופתית של ישראלים פרוגרסיביים בסוגיות של צדק חברתי וקיימות המשפיעות על האוכלוסיה הפלסטינית והמגזר הערבי. אני עצמי מסוגל להזדהות עם כל אחת מן התגובות הללו, אבל אף אחת מהן לא תשנה את המגמות הדמוגרפיות והרעיוניות בקרב הדורות הצעירים של יהודי התפוצות.
בוועידת GA אחרת, כמה שנים מאוחר יותר, נכחתי במושב שעסק בבעיה המטרידה של התגברות האנטישמיות ברחבי העולם ובייחוד בקולג'ים; השיח האנטי-ישראלי הגיע בהם לשיא. דובר אחד תיאר בצורה משכנעת את הגישות האנטי-ציוניות שהציגו תפיסה חד-צדדית מעוותת ושטופת מוח של מציאות מורכבת ומסובכת פי כמה. יושבי החדר הנהנו בהסכמה גורפת, אולם אז אישה מופלאה אחת בקהל עשתה את הצעד האמיץ ביותר שראיתי ב-GA אי-פעם: אף כי הסכימה עם האמירה שהתפיסה החד-צדדית הזאת בעייתית, היא הוסיפה שאנו עצמנו יוצרים בעיה זהה לילדינו. הם גדלים בחממות יהודיות, שומעים רק סיפורים חד-צדדיים על ישראל, נחשפים להיסטוריה של ישראל מנקודת מבט חד-צדדית, וכשהם מגיעים לקולג' נאלצים לפתע להתעמת עם תפיסת עולם שונה לגמרי. למה? האם אנו מפחדים לדבר בפתיחות על הטוב, הרע והמכוער אצל הישראלים והפלסטינים? האין אנו בוטחים מספיק בילדינו שיצליחו לקבל סיפור שאיננו פשטני? אולי איננו בוטחים בעצמנו? חוששים שמא לא נוכל להתמודד עם הדברים? שילדינו יתרחקו? האין החשיבה הביקורתית והשיח והדיון הערים עמוד התווך שעליו נשענת היהדות כולה? מתי החלו יהודי התפוצות לפחד כל כך ממחלוקת? על אחת כמה וכמה עכשיו, כשבממשלה החדשה של ישראל יושבים אנשי עוולה המייצגים את ההפך הגמור מערכי הסבלנות, החמלה, הצדק והאהבה של היהדות – האם לא הגיע כבר הזמן להשמיע את קולנו?
מערכות יחסים בריאות וכנות בנויות על כבוד ואמון הדדיים. יחסי התפוצות וישראל זקוקים לטיפול מיידי, והצעד הראשון הוא שינוי כיוון מהותי ממודל הפחד שהביא אותנו לשפל הזה. לכולנו מידה שווה של אחריות על גורלו של העם היהודי ועל תפקידה של היהדות במאה ה-21, וכשותפים שווים אנו חייבים לדעת להעלות על פני השטח את המחלוקות והקשיים בינינו, ולעשות זאת בצורה פתוחה, כנה ונטולת שיפוטיות. היום, יותר מאי-פעם, גבולות השיח היהודי בתפוצות חייבים להתרחב, ולשם כך עלינו – יהודי התפוצות – להיות נינוחים מספיק ובטוחים בעצמנו מספיק.
מתוך הכנות והענווה הזאת ובעזרת פתיחת הלב והמחשבה נצליח להגיע אל התכלית המשותפת שלנו כעם יהודי אחד, משימה שאף אחד מאיתנו אינו יכול לבצע לבדו – להוציא לאור את הערכים המשותפים לנו ולהעפיל לפסגות חדשות וגבוהות יותר מאי-פעם.
לשינוי אקלים השפעה מכרעת על כל תחומי החיים ובהם: מים, בריאות הציבור, חקלאות, אנרגיה, מגוון ביולוגי, תשתיות חופיות, כלכלה, נזקי טבע, ביטחון לאומי וגאו-אסטרטגיה. שינוי האקלים ישפיע על כלל האוכלוסייה אך האוכלוסיות הפגיעות ביותר עלולות להיות האוכלוסיות מעוטות היכולת וקבוצות באוכלוסיות הרגישות לאירועי מזג אוויר קיצוניים ומצבי קיצון כגון קשישים וחולים כרוניים […] לפי התחזיות, הזרימה בנהר הירדן […] צפויה להצטמצם בשיעור של 12% עד 22% ואף יותר במאה הקרובה. זוהי מגמה דרמטית לאזור בכל הקשור לזמינות מים ולמחסור במים […] אם מפלס מי הים ימשיך לעלות, צפויה נסיגה של קו המים מזרחה עד למצוקי החוף. כמו כן תיתכן חדירה של מי ים מלוחים אל מי התהום של האקווה.] ..] בשלב מתקדם יותר קו החוף עלול להשתנות ומצוקי החוף עלולים להיהרס. הדבר יחייב להעתיק בתי מגורים, בתי מלון, אתרי מורשת, מפעלים וכדומה…2
בארגון חזון-פרלסטון אנו מאמינים שהאיום הקיומי והבהילות המוסרית של משבר האקלים דורשים מאיתנו, בני העם היהודי, לפעול בכל הכוח. ברגע הזה יש צורך בכל אחד מאיתנו, במלוא היצירתיות והחריפות שלנו, בכל התושיה וכושר העמידה שלנו ובשיא הכוח וההשפעה שלנו. לשם כך הקמנו את קואליציית מנהיגות האקלים היהודית – זוהי הדרך שלנו להתאגד יחד, ישראלים ויהודים מן התפוצות, ולהתמודד עם המשבר הזה כעם אחד.
במסעות האופניים של חזון נהוגה מסורת נפלאה – הרוכבים יוצאים לדרך עם ספר תורה קטן, ובכל יום הספר עובר לידיו של רוכב אחר. בסופו של המסע האחרון ספר התורה הזה הועבר אליי. מישראל הגיע איתי הספר אל ועידת האקלים COP27 במצרים ומשם הביתה. נשיאת ספר התורה עימי לכל מקום הכניסה לחיי תחושה של יראת כבוד. היה בכך ביטוי מוחשי לאמת עמוקה – בכל דור ודור אנו נושאים איתנו את המורשת שלנו והופכים אותה לשלנו. ההליכה המשותפת מחזקת לאין שיעור גם את המסע הזה וגם את התורה עצמה.
לו רק יכולנו למצוא את הדרך לעשות זאת… ראשית עלינו להפסיק להעמיד פנים שמערכת היחסים שבין ישראל לתפוצות מכילה מגוון דעות, תומכת במגוון כזה או אפילו מאפשרת אותו, בפרט כשמדובר בפרוגרסיבים – ישראלים או בני התפוצות. בהנחה שההוויה היהודית באמריקה לא עומדת בפני שינוי דרמטי, ייתכן מאוד שבתוך שנים ספורות נגיע למצב שבו היהדות הפרוגרסיבית-ציונית באמריקה תאבד כל עניין ורצון בקשר אסטרטגי עם מדינת ישראל, על אף הכאב הרב הכרוך בבחירה שכזו. הפתרון למצב הזה איננו פשוט או מהיר: כדי לפרוץ את החומות המתגבהות בין שתי הקהילות עלינו ליצור איחוד רב-עוצמה של היהודים הפרוגרסיבים המובילים והמשפיעים ביותר מארה"ב, מהתפוצות ומישראל. עלינו לשמוע וללמוד מן העומדים בחזית המחלוקת הזאת, ואז להתנסות יחד ולאורך זמן בדרכים לשינוי המגמה. האווירה הנוכחית בין הקהילות מזכירה את משבר האקלים: מבשרת רעות ונראית כמו תרחיש אבוד מראש. אבל עוד לא אבדה תקוותנו.
