המפגש הבין-דתי בין הירדן לים

מה לי ולמפגש בין-דתי?

עד שהייתי כבן שלושים לא ניהלתי אף פעם שיחה של ממש עם מישהו שאינו יהודי. לא הייתי נגד – פשוט מעולם לא העליתי על דעתי אפשרות כזו. דווקא התעניינתי בדתות אחרות; כבר במהלך לימודיי בישיבה קראתי את הדאו דה ג'ינג (ומצאתי בו מקבילות לכתבי הרב קוק) והתנסיתי עם חברים בשימוש באי ג'ינג. בהמשך, כשהתעניינתי בדת מסוימת, לעיתים קרובות בחרתי באוניברסיטה קורס מתאים.

במהלך לימודיי לתואר השני בפיזיקה הזמין אותי חבר למפגש של קבוצת צעירים שפעלה אז בירושלים, באופן די דומה לקבוצות של אגודת המפגש הבין-דתי היום. הייתי כחצי שנה לאחר קורס, במסגרת החוג לפילוסופיה, על יסודות הנצרות. מכיוון שהמשתתפים הלא-יהודים בקבוצה היו ברובם נוצרים תלמידי תאולוגיה, מצאתי את עצמי שקוע בשיחות על נושאים תאולוגיים תוך עניין רב בדרך שבה אנשים מתמודדים עם הערפול והמסתורין המובנים בנושאים אלו. במשך כמה שנים שימשו לי מפגשי הקבוצה כמעין שעשוע אינטלקטואלי מהנה. אבל לאחר זמן שמתי לב שהדעות הקדומות שהיו לי כלפי נוצרים וכלפי הנצרות הולכות ומשתנות, ושעם אי-ההסכמה האמונית שנשארה, היחס שלי לאנשים – שהפכו חברים, ושהערכתי את כנות אמונתם ומאמציהם ליישמה בעולם המודרני – הולך ומשתפר, ובעקבותיו גם היחס לנצרות.

ההתנסות האישית שלי בעוצמת ההתמרה של שיחות שכאלו גרמה לי להכיר בפוטנציאל שיש להן; בכוחן להביא את משתתפיהן – ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות – להתגבר על העוינות הנובעת מהסכסוך, ולהשתתף בפועל בבניית שלום וקיום משותף, דרך בניית גשרים בין קהילותיהם. בתוכניות בין-דתיות שונות פגשתי אנשים ונשים נוספים שעברו גם הם תהליכים דומים, ויחד חברנו בקיץ 2001 להקמת אגודת המפגש הבין-דתי, אשר אותה אני מנהל מאז ועד היום.

למה מפגש בין-דתי?

אנו, היהודים והערבים בארץ, חיים בקרבה יחסית אלו לאלו, ולפעמים אפילו עורכים קניות או עובדים באותם מקומות, אבל עדיין יודעים מעט מאוד אלו על אלו.

ההיסטוריה מלמדת שכאשר קהילות חיות קרוב מאוד זו לזו, כך שקל להגיע למגע פיזי ביניהן, איכות היחסים ביניהן תלויה יותר ביחסי השכנות שבין הקהילות מאשר בהסכמים פורמליים בין ההנהגות שלהן. לכן, התהליך של בניית שלום וקיום משותף בארץ (ולעיתים קרובות גם במקומות אחרים) צריך לכלול דגש חזק על יחסים בין-קהילתיים ברמת השטח כדי להצליח וכדי להתקיים לאורך זמן.

כשאנו מנתחים את הסיבות ליחסים המסויגים שבין קהילותינו, אנו מעלים תובנה חשובה: הגורם להסתייגות איננו היכרות הדדית שמביאה למסקנה שאי אפשר להסתדר עם ה"אחר". להפך – היחס השלילי נובע, ברובו הגדול, מהכללות של מקרים שליליים יחידים ומהתפתחות דעות קדומות וסטראוטיפים מעוררי הסתייגות, המביאים להיווצרות דימוי שלילי של ה"אחר", דימוי שאיננו מייצג היטב את המציאות.

האתגר בדימויים כאלו הוא שהם נטועים היטב בנפש, כך שהסברים עובדתיים של המציאות אינם מספיקים כדי להתמודד איתם. כדי לעקור את הדימויים האלה יש צורך בחוויה בעלת משמעות נפשית. המפגש הבין-דתי, מפגש אמיתי ועמוק עם האחר, פנים אל פנים ובאופן ישיר תוך גילוי לב, מספק חוויה כזו ויכול להביא לשינוי מהותי ועמוק ביחס לאחר.

המפגש הבין-דתי מתמקד בנושאים הקשורים לתשתית של תרבויותינו ונוגע במקומות בעלי ערך קיומי משמעותי למשתתפים, בין אם הם חילוניים, מסורתיים או דתיים. גם החילוניים ביותר שבין היהודים, רובם הגדול מציינים את אירועי מעגל החיים בדרך היהודית (מברית מילה, דרך בר-מצווה ובת-מצווה, ועד שבעה וקדיש). כמו-כן הם מציינים את השבת וחוגגים את חגי ישראל (בעיקר הסבה לסדר פסח, הדלקת נרות חנוכה וצום ביום כיפור)1 החיבור למסורות הדתיות חזק עוד יותר בקרב המוסלמים, הדרוזים והנוצרים בארץ. יתרה מזו: גם אלו שאינם מקיימים אף אחד מאלו מקיימים בדרך כלל שיח, גם עם על דרך השלילה, עם מסורתם הדתית; מבחינת האפקטיביות של המפגש הבין-דתי – חשובה המשמעותיות והאכפתיות, לאו דווקא ההסכמה.

השיחה המשותפת על היחס למקורות ועל הרעיונות שבמסורת הדתית מאפשרת לגעת בנושאי ליבה של זהות ומשמעות ולמצוא ערכים משותפים. בזכות התכנים הללו השיחה נהיית הרבה יותר אינטימית, וכוללת משהו שהוא מעבר לחילופי דעות; היא נותנת מקום להיכרות עם האחר כאדם, שמתרחשת כאשר אנשים מביטים באמת אלו בעיניהם של אלו. יתרה מזו, מיקוד כזה חושף את העובדה שבין המסורות יש קווי דמיון רבים. הרעיון של חשיפת קווי דמיון עשוי להישמע מובן מאליו למשתתפים מנוסים, אבל אצל משתתפים חדשים הוא מופיע ממש כסוג של התגלות.

לכן, המפגש הבין-דתי חשוב לא רק לאלו שמגדירים עצמם כדתיים או לאלו שעבורם שיח בין-דתי או לימוד על מסורות אחרות מהווה תחביב מהנה. למפגש הבין-דתי משמעות רבה לכל אדם שחי בחברה שסועה, שכן הוא נותן כלים לאדם הרגיל לתרום תרומה של ממש לשלום אמיתי – בעצמו, ללא תלות בהנהגה. ההיכרות עם האחר והבנתו מפחיתות את הפחד מבני קהילתו, וכך משפרות את איכות חייהם של המשתתפים בשיח.

דברים ברוח זו אמר ד"ר מרטין לותר קינג הבן בהרצאתו באיווה ב-1962:

אני משוכנע שאנשים שונאים זה את זה מפני שהם פוחדים זה מזה. הם פוחדים זה מזה מפני שאינם מכירים זה את זה, והם אינם מכירים זה את זה מפני שאינם מדברים זה עם זה, והם אינם מדברים זה עם זה מפני שהם מופרדים זה מזה. והאל נתן שמשהו יקרה כדי לפתוח ערוצי תקשורת […] כי אנשים בעלי רצון טוב יעלו לרמה של מנהיגות.

מהו מפגש בין-דתי?

מפגש בין-דתי הוא אירוע של שיח משמעותי, אשר בו המשתתפים חולקים נושאים בעלי חשיבות קיומית עבורם, ולכן פוגשים אלו את אלו באופן עמוק וקרוב. כאמור, גילוי המשותף בין המשתתפים עוזר לבנות גשרים ביניהם. המפגש הבין-דתי מאפשר לדבר גם על ההבדלים שבין המשתתפים באופן נינוח ובונה, שמעשיר את השיח ואינו מאיים עליו. כך מתאמנים המשתתפים בטיפוח ידידות עם אנשים שאיתם אינם מסכימים – שהוא האתגר האמיתי בבניית שלום בארץ.

הדרך הנפוצה ביותר לקיים מפגש בין-דתי היא באמצעות לימוד ושיחה משותפים על טקסטים, מושגים ותופעות מתחומי הדתות, המסורות והתרבויות של המשתתפים. אנו מציעים למפגשים נושאים בארבעה תחומים:

• מעגל השנה: חגים (חגים בכלל או חג מסוים שמתקרב), היום המיוחד בשבוע, צומות, תפילה, לילת אלקדר ויום כיפור, חירות (פסח), סביבה וטבע (ט"ו בשבט), תשובה.
• נושאים דתיים מרכזיים: צדקה, עליה לרגל, סוף העולם ואחרית הימים, המקומות הקדושים, היחס לאחר, דתיים וחילוניים, היחס לאוכל, עקדת יצחק/ישמעאל, כיבוד הורים וזקנים, מעמד האישה, מנהיגות, המפגש עם האל, בניה ואמנות, ברית, לבוש וצניעות ועוד.
• מעגל החיים: לידה, נישואים, גירושים, מוות, אבל, ערך המשפחה, אימהות, התבגרות.
• דמויות מהתנ"ך ומהקוראן: בריאת העולם והאדם, קין והבל, אברהם אבינו, עקדת בנו של אברהם, הגר, יוסף, משה, יתרו/שועייב, דוד המלך, שלמה המלך, יונה.

התכנים הללו נושאים משמעות קיומית עבור כל הגרים בארץ, ולכן הם יכולים לחבר כל קבוצה של אנשים. עם זאת, עבור קבוצות מסוימות יש דרכים מיוחדות להן של שיח משמעותי ומעמיק – נושאים כמו מוזיקה, ספרות, תחום עניין משותף, מקצוע משותף וכו'.

עוצמתו של המפגש הבין-דתי המתמשך יוצרת שינוי מהותי במשתתפיו. הם מתגברים על דעות קדומות וסטראוטיפים שיש להם אלו לגבי אלו, ומחליפים אותם בהבנה ישירה ונכונה, המובילה לכבוד, אמון וידידות.

קבוצת שכנים כזו מהווה דוגמה לכלל הקהילה להיתכנותם של יחסים בין-קהילתיים המבוססים על חברות ועל כבוד לזהות הייחודית של כל אדם ושל כל קבוצה. הצטרפותם של אנשים חדשים מבני הקהילות המשתתפות מביאה לשינוי מתמשך לטובה, בדרך אפקטיבית ויציבה.

תאוריית השינוי המתאימה לפעילותנו היא תאוריית המגע המשופרת שהציג תומס פטיגרו בשנות התשעים של המאה העשרים, כשיפור לתאוריית המגע של גורדון אלפורט משנות החמישים.2 הגישה שלנו מקיימת את התנאים שמנה פטיגרו לתהליך מגע מוצלח: מפגש מתמשך שמביא לפיתוח יחסים קרובים, שוויון בתוך הקבוצה, בניית שיתוף פעולה למען המטרה המשותפת של יחסי שלום בין-קהילתיים ולמידה הדדית פעילה.

הגישה שלנו שונה מרוב הגישות לבניית שלום בדגש החזק שהיא שמה על היחסים הבין-קהילתיים ברמה העממית, ובהזמנה הכרוכה בה – הזמנה אמיתית להצטרפותם של אנשים בעלי כל הדעות. גישתנו נמנעת מלתמוך במודל פוליטי ספציפי ומזמינה את תומכי כל המודלים לעבוד יחד על בניית התשתית האנושית הנדרשת להצלחתו של כל אחד מהם, ותוך כדי כך לגרום לכולם להביא בחשבון את כלל המרכיבים האנושיים.

על ידי הימנעות מדיונים פוליטיים בשלבים הראשונים, אנו מבטיחים שכאשר יעלו בסופו של דבר נושאים שבמחלוקת הם יידונו בצורה שאינה מאיימת, שלא תזיק לתהליך הקבוצתי, שכן הדיון הוא בין חברים שיש להם אמון אלו באלו והיודעים כמה יש להם במשותף. כמובן, כשאנו חולקים על ידיד אנו עושים זאת בצורה שונה באופן משמעותי מאשר כשאנו חולקים על מי שנחשב בעינינו כאויב.

גישתנו שונה גם מיוזמות בין-דתיות אחרות בכך שהיא מתמקדת בשיחות פעילות בין המשתתפים ולא בהאזנה פסיבית להרצאות ולפאנלים של מומחים.

הסיפור של רפי (שם בדוי) מדגים תהליך אופייני העובר על משתתפים חדשים רבים:

לאחר שהיסס זמן רב, הסכים רפי להשתתף באחד המפגשים החודשיים של קבוצת ירושלמים הנפגשת עם פלסטינים מאזור חברון. רפי הגיע למפגש עם הרגשה חזקה ש"אין עם מי לדבר בצד השני", אין בצד השני מי שבאמת רוצה שלום; למעשה, הוא היה בטוח שהמפגש רק יאשר את מה שחשב שידע.

כשהתקרבו למקום המפגש, בפאתי בית ג'אלא, חלפו ליד כמה בתים פלסטיניים. רפי עצר את הרכב ופנה לחבר שהזמין אותו: תן לי סיבה אחת למה שלא נסתובב ונחזור הביתה. החבר חשב רגע וענה: אם תמשיך – תוכל לומר אחר כך בביטחון שמה שאתה חושב עליהם נכון. רפי השתכנע.

כעבור דקות ספורות  פגש רפי את הרכז המוסלמי ואת שאר חברי הקבוצה, והצטרף לשיח שעסק בטקסטים הנוגעים לשמירת הסביבה. המפגש היווה עבורו חוויה נפלאה, ממש פוקחת עיניים, ולא יהיה מוגזם לומר שהוא יצא מהמפגש כאדם חדש. כמובן, הבעיות והבדלי הדעות לא נעלמו באופן פלאי. אבל הוא פגש בני אדם אמיתיים, לא אויבים חסרי זהות, ולהפתעתו הגדולה הוא גילה שיש לו הרבה מהמשותף איתם, כולל תקוות משותפות לעתיד טוב יותר של שלום אמיתי.

כעת רפי משתתף קבוע במפגשי הקבוצה ובאירועים אחרים של האגודה, וכבר הזמין מבין חבריו כמה משתתפים חדשים.

מפגש אופייני של קבוצה כולל כ-15–20 משתתפים. המפגש נפתח בהיכרות ו"שבירת קרח", ממשיך בהצגת הנושא שנבחר בסוף המפגש הקודם, ולאחר מכן בסדרת הרצאות קצרות, בנות 5–7 דקות כל אחת, מהזוויות הדתיות השונות המיוצגות בקבוצה. מטרת ה"הרצאות" הללו אינה להקיף את הנושא, אלא לתאר בקצרה כמה מהנקודות העיקריות הכלולות בו, כדי לתת מצע בסיסי לשיחה. לעיתים משתמשים בטקסטים או מתמקדים בלימוד מקורות.

בשיחה שנפתחת כל המשתתפים מוזמנים לשתף ברעיונות, במחשבות, ברגשות, בסיפורים מניסיונם ועוד. אין ציפיה שהמשתתפים יגיעו להסכמה; יש ניסיון שהמשתתפים יקשיבו, ילמדו מה כל אחד חושב, יבינו מה יש להם במשותף ובמה הם שונים, ויפתחו יכולת לאי-הסכמה ידידותית. הדגש אינו בהכרח על העברת ידע "מוסמך", אקדמית או מסורתית, אלא על שיתוף בהשקפות אישיות, במחשבות ובחוויות. לכן, לא מן הנמנע שגם משתתפים מאותה מסורת יראו את הדברים בצורה שונה.

בתום השיחה הקבוצה תתכנן את המפגש הבא: תבחר את הנושא למפגש, תקבע את הזמן המדויק שלו, ותחלק בין חבריה את המשימות להכנת המפגש (הצגת הנושא מהזוויות הדתיות השונות, הבאת כיבוד, כתיבת סיכום המפגש וכו').

האם זה עובד?

האפקטיביות של גישת המפגש הבין-דתי נתמכת בסדרה של מחקרים אקדמיים שנערכו באוניברסיטאות בר אילן, דה-פול וברקלי. ההגדרה להצלחה כוללת שינוי חיובי של עמדות המשתתפים: הבנה מעמיקה יותר של האחר, שיפור היחס אליו ודחיה של שנאה ועוינות, ובהמשך התהליך גם בניה של ידידות ואכפתיות. כמו-כן כוללת ההצלחה גם חיזוק מוטיבציה של המשתתפים להמשיך במפגשים, להזמין מכרים להצטרף ואף ליזום מרכזי מפגש נוספים, בהדרכת אגודת המפגש הבין-דתי ובליווייה.

כדוגמה אצטט מתוך מסקנותיה של לאה שוורץ מאוניברסיטת בר אילן במחקר איכותני שביצעה דרך השתתפות מתבוננת וראיונות עומק:3

דוגמאות ליצירת קירוב לבבות ודו-קיום ניתן היה למצוא בכל המפגשים שבהם ביקרתי. נוסף על כך, כל המתראיינים דיברו על כך שיצרו חברויות וקשרים עם בני הדתות האחרות […]

אף על פי ש[חלק מ]המשתתפים מגיעים ממצב של פתיחות, השפעת המפגשים שיפרה את עמדתם כלפי האחר בצורה משמעותית […]

נוסף על כך, מצאתי כי בזכות ההשתתפות במפגשים, פתיחות זו מטפטפת לאט לחברה. רבים מהמשתתפים מגיעים למפגשים כי חבר הביא אותם […]

המפגשים נותנים למשתתפים תקווה רבה ואמונה בכך שדו-קיום אכן אפשרי, שהרי הם מצליחים ליצור קשרים משמעותיים זה עם זה.

מתוך הראיונות נמצא כי בני כל הדתות מרגישים כי הם מפתחים את זהותם הדתית מאז השתתפותם במפגשי אגודת המפגש הבין-דתי. רובם של המשתתפים אינו דתי […] ורובם אף מגדירים עצמם חילוניים. עם זאת, כמעט כולם סיפרו על תהליך של למידה […]

המפגשים הבין-דתיים […] יוצרים הן בסיס של חברות והן קשר שיש בו משום בסיס לפתרון של קונפליקטים.

ניתן לסכם בדבריו של הרב לורד ג'ונתן זקס, בהרצאת טד:4

אנו צריכים לחדש את המפגשים פנים אל פנים עם אנשים שאינם כמונו. אני חושב שאנו צריכים לעשות זאת כדי להיווכח שאנו יכולים מאוד לא להסכים ובכל זאת להישאר חברים. במפגשים פנים אל פנים כאלו אנו מגלים שהאנשים שאינם כמונו הם רק אנשים, כמונו. למעשה, בכל פעם שאנו מושיטים יד של ידידות למישהו שאינו כמונו, מישהו שצבעו או מעמדו או אמונתו שונים משלנו, אנו מרפאים אחד מהשברים של עולמנו.

מה אנחנו עושים תכלס?

אגודת המפגש הבין-דתי מקיימת קבוצות קבועות של קהילות שכנות, ומעודדת הקמת קבוצות נוספות בכל רחבי הארץ; הן קבוצות של אזרחי ישראל והן קבוצות ישראליות-פלסטיניות. המושג "קהילות שכנות" מכוון בעיקר ליישובים בסמיכות גאוגרפית, אבל עשויים להיכלל בו גם אנשים ונשים הלומדים באותו מקום, עובדים באותו מקום, חולקים תחום עניין או מקצוע משותפים ועוד. ההשתתפות בקבוצות משקפת את הגיוון החברתי בארץ – יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים; חילוניים, מסורתיים ודתיים; שמאל, מרכז וימין פוליטי; עדות שונות, גילים שונים, מצבים סוציו-אקונומיים שונים ועוד.

הקבוצות משמשות כמרכזים פתוחים המאפשרים הן מפגש חד-פעמי והן תהליכים מתמשכים של היכרות עם האחר. כמו-כן אנו מקיימים מדי פעם כנסי סוף שבוע בין-דתיים בשיתוף עם ארגונים פלסטיניים, ובעבר קיימנו גם כנס מזרח-תיכוני שנתי בשיתוף עם ארגונים ממצרים, מירדן, מאיראן, מלבנון, ממרוקו, מתוניסיה ועוד. בכנס שהתקיים ב-2011 בלובלין שבפולין קיימנו ביקור ראשון מסוגו של קבוצה ובה משתתפים מישראל, מהרשות הפלסטינית, ממצרים, מירדן, ממרוקו ומלבנון במחנה הריכוז מיידנק.

בעשרים שנות קיומה ארגנה האגודה למעלה מ-3800 תוכניות בהשתתפותם של אלפים רבים, שרובם פגשו את האחר לראשונה דרך פעולותיה. עד כה הקימה האגודה 112 קבוצות – מהגליל העליון ועד אילת, כולל 36 קבוצות ישראליות-פלסטיניות, ובהן 13 קבוצות ייחודיות המפגישות באופן קבוע מתנחלים ופלסטינים. בין קבוצות אלו ניתן למצוא קבוצות של תושבי גוש עציון, חברון ואזור שכם עם שכניהם מבית לחם, חברון ושכם.

מהומות תשפ"א

אירועי מאי, שטלטלו את הארץ, כמעט לא השפיעו על פעילות האגודה בעת התרחשותם. קודם כול, בשל עיד אל-פיטר וחג השבועות רק מפגשים בודדים נקבעו לימים אלו והם התקיימו כמתוכנן. מלבד זאת, לא היו לנו קבוצות פעילות בערים שבהן התרחשו האירועים.

כמובן שהיו משתתפים בקבוצות שסבלו מהמהומות – הן בישראל והן ברשות הפלסטינית. כך שבמפגשים הרבים שהתקיימו בשבוע שלאחר סיום האירועים הקדשנו זמן שבו חלקו המשתתפים חוויות ורגשות. בעיקר עלו רגשות של עצב ופחד. המשתתפים המוסלמים הדגישו כמה הם עצובים על הילדים החפים מפשע שמתו בעזה, וכן על השימוש בכוח בהר הבית ועל האירועים בשייח' ג'ראח. המשתתפים היהודים הקשיבו והסכימו כי מותם של כל האנשים החפים מפשע הוא נורא. המשתתפים היהודים התמקדו בהתקפות הרקטות ובמקרי הלינץ' שהתבצעו.

השפעה מעניינת יותר של האירועים התגלתה כאשר התחלנו לקבל פניות רבות של אנשים ונשים שרצו להצטרף לקבוצות מפגש קיימות או להקים חדשות. ראויות לציון מיוחד הן הקבוצה שקמה ביפו והקבוצה של תושבי ביתר עילית עם שכניהם הפלסטינים.