הסיפור החלוצי כמיתוס – תפוח מורעל או נשיקת הנסיך?

סיפור גיבורים קדמוני

שיבה אל אנשים, אל עלילות גבורה וסבל שליוו את סיפורה של ארץ ישראל, העלתה את השאלה העמוקה בדבר מקומם של המיתוסים בחינוך.

אין הגדרה אחת למיתוס, אבל אם עלינו לברור מבין ההגדרות הקיימות, אפשר לומר כי זהו סיפור גיבורים קדמוני שיש בו מפתח לחרדות ולתקוות של בני הזמן. חוקרי היהדות חלוקים ביניהם על מקומו של המיתוס בהגות היהודית. האם היהדות ביקשה להיטהר מעולו של המיתוס ולקבל על עצמה את עול המוסר והתבונה, לחלץ את האדם השקוע בפולחני מוות מן הערפל המציף ברגשות ומשחרר מאחריות? בגישה זו נתפש המיתוס כסכנה המאיימת על טוהר המחשבה ועל קיום צווי מוסר מתוך בחירה. התומכים בה רואים במיתוס מעין עבודה זרה המסכנת את האדם ואת החברה. מיתוסים, לפי גישה זו, הם סיפורי כזב הבאים לעזור לשלטונות לארגן סביבם המון, שאינו מסוגל לקבל את צווי התבונה וסודותיה וזקוק למיתוסים כדי לקבל על עצמו סמכות, מבלי להבינה ולבקרה.

היאחזות ההמון במיתוסים יכולה לשקף געגוע של משועממים המבקשים להיות מרותקים, לשקף עייפות ממחקר קפדני ומייגע. היאחזות זו יש בה רצון לבטא חרדות שלא נפתרו, ולא רק אותן; המיתוסים מאפשרים לאוחזים בהם לנסח תמיהות ותקוות בדרך עלילתית. הניסיון לבנות עלילה מפרטים היסטוריים אמיתיים או מפוברקים נשען על תפישה מיתית של ההיסטוריה כשופטת, וכמוליכה את האנושות בדרך חתחתים מסתורית אל האוטופיה הגואלת.

לעומת גרסאות ביקורתיות אלו, יש הרואים במיתוס עניין חיובי. הוא גואל את האדם מעולה של בדידות, מגיע אל מעמקי נפשו ומטפל בבעיותיו הקיומיות. הוא לוחם בכיבוי הדמיון, ויש בו יכולת לעורר פעולה המורדת במה ששליטים מנסים לשכנע כי אין לשנותו. המיתוס נראה, בעיני המחייבים אותו, גם ככלי להבנה עמוקה יותר של שלל התופעות החברתיות, וגם כאפשרות לפרוק ולתת ביטוי ליסודות לא-רציונליים כדי להיות מסוגלים להתמודד מוסרית עם המציאות.

הניסיון לספר את הסיפור החלוצי כמיתוס מעורר ויכוח. האם זהו תפוח מורעל המרדים את הנסיכה, או נשיקת הנסיך המעירה אותה לפעולה? האם אותו סיפור יכול להיות גם זה וגם זה? האם קבלת חשיבותו של המיתוס גורמת לנו להשתחרר מן המאמץ לברר את העובדות ההיסטוריות? מיתוסים על ראשית, על גבורה קדמונית, מתווכחים לא פעם עם זיכרון מפרק, מגמד, חושף. זיכרון כזה אינו משלים עם הנוחות הבלתי נסבלת של השקר והקיבעון ההופכים למכשירי שלטון.

בסיפורים המתגלגלים מדור לדור ניתן לראות כיצד מציאות של דור אחד הופכת להיות פנטזיה של דור אחר. כיצד חלום של דור אחד הופך להיות סיוטו של השני. על ההיסטוריון לצוד את המיתוסים הללו בלי רחמים, כרופא המבקש למנוע את השימוש הממכר ברעלים. עליו לקחת בחשבון את קסמם ואת היכולת שלהם להאיר תופעות רבות בחיי אנשים, חבורות, אומות ומעמדות כלכליים – ולעורר מהפנטזיות המהפנטות אל הפרוזה של האחריות המוסרית. אולם עליו להיות מודע לכך שרצח הפרות הקדושות גם הוא מיתוס המעורר פולחן וסמכות שווא. הצנזורה על מעשי גבורה אינה היסטוריה, גם אם לפעמים היא מגלה תופעות ותהליכים סמויים מן העין.

לעיתים, הסיפור ההיסטורי המלווה מיתוסים מעניין לא פחות מהמיתוס עצמו. התפתחות הנוסח של הסיפור ועימותו עם המציאות של הדורות המספרים אותו הוא פרק מעניין בזיכרון העממי ובמחקר ההיסטורי המדוקדק. יש חשיבות לשאלה מתי נזכרים בסיפור ומתי הוא נעלם מהאופק של הזמן ונארז אי-שם בארכיונים. חשוב לחקור מתי הוא נשלף שוב, ועל אילו עצבים בהווה הוא משפיע.

אבחנות כאלה אינן מיתולוגיה אלא פרק בהיסטוריה. לא תמיד ניתן הדבר לחשיפה, ולא כל ההשערות לסיבת תהליכים כאלה יכולות להוכיח את עצמן. על ההיסטוריה לעקוב אחרי הופעתו, היעלמותו והשכחתו של הסיפור ההיסטורי. ספרי הזיכרונות מלאים סיפורים. העימות בין הסיפורים לבין המסמך ההיסטורי הוא חיוני. העימות בין המוצגים החיים לבין סיפורים שהועם זוהרם חשוב. סיפורי העיוותים בזיכרון מלמדים גם הם על מה שהיה.

טוב למות בעד ארצנו

דוגמה בולטת לגלגולי הזיכרון והמיתוס נמצאת בסיפור הסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" של יוסף טרומפלדור. באמצע שנות השישים שידר ברדיו העיתונאי הוותיק, נקדימון רוגל, תוכנית על יוסף לישנסקי. לישנסקי, כידוע, נתלה בדמשק בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר שחזר ארצה ממצרים בימים הנוראים של חשיפת מחתרת ניל"י. כל היישוב היהודי בארץ הועמד אז תחת איום השלטונות העות'מאניים כי יפעלו נגדו כפי שפעלו נגד הארמנים אם לא יוסגרו אנשי ניל"י לידיהם. בבריחתו מפני הטורקים ומפני מכריו העלולים להסגירו, עבר לישנסקי בין יישובי הארץ בחיפוש אחר מחסה. כך הגיע למעון השומרים בכפר בר-גיורא, שהיה לימים לכפר גלעדי. אנשי השומר החליטו להוציאו להורג ולמנוע בזאת את פגיעת הטורקים ביישובי הארץ, אך בפועל הם רק פצעו אותו והוא נמלט. בסופו של דבר לישנסקי אמנם לא נמסר לטורקים אך הם תפשו אותו בעצמם, והוא נתלה בדמשק, כאמור. לאורך השנים הייתה אישיותו של לישנסקי נתונה בוויכוח היסטורי נוקב; עלו טענות כי סיפורו הוכיח עד כמה היישוב היהודי בארץ היה מוכן למסור מאנשיו לאויב מפחד ההתנכלות לו, ומנגד היו שטענו כי העובדה שלישנסקי לא התמסר לרשויות כדי להציל את היישוב מרדיפות מוכיחה כי אי אפשר היה לסמוך עליו, ועל כך צריך היה למסור אותו לטורקים.

הכפירה ב"טוב למות בעד ארצנו" הייתה לאגדה עממית המבטאת את הרצון להשתחרר מאמונות סמכותיות.

במהלך המחקר לקראת תוכנית הרדיו שהוזכרה לעיל מצא נקדימון רוגל עדות שלא הייתה שייכת לסיפורו של לישנסקי, ובכל זאת הוא הכלילה בתוכנית. עדות זו סיפרה כי טרומפלדור לא אמר לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו", אלא קילל ברוסית. קטע זה מתוכנית הרדיו עורר סנסציה בארץ. הכול דיברו על כך. היו שכעסו על הפרסום, והיו ששמחו לאיד עם נפילת האגדה. היו שהדגישו כי הזמת האגדה מוכיחה כי שנים סובבו את העם בכחש ועינו אותו במיתוס מטריד זה – ולא רק בו.

מחקרים היסטוריים נוספים שנערכו הוכיחו כי טרומפלדור אמר לד"ר גרי, הרופא שטיפל בו, דבר הדומה למשפט המסוגנן שצוטט בשמו. נראה שהוא אמר ברוסית פחות או יותר "אם כבר למות אז טוב למות בעד הארץ". מחקר שערך מולי דור, וככל הידוע לי טרם פורסם, הוכיח כי את הסיסמה המוכרת "טוב למות בעד ארצנו" ניסחו, כמעט בעת ובעונה אחת, הן זאב ז'בוטינסקי הן יוסף חיים ברנר. שניהם העלו אותה ימים ספורים לאחר האירוע. הגרסה שלפיה טרומפלדור קילל ברוסית באה מפי פנחס שניאורסון, שהחליף את טרומפלדור בפיקוד על אנשי תל חי לאחר שזה נפצע בקרב. שניאורסון סיפר זאת לראשונה בשנות השלושים, שעה שעזב את כפר גלעדי על רקע הצטרפותו למפלגת "פועלי ציון שמאל", שהתפלגה מ"פועלי ציון". עדות מאוחרת זו שיקפה את מצב רוחו של שניאורסון המתפלג והכועס על החבורה שעימה חי שנים רבות.

שניאורסון אמר את גרסתו הכופרת בעת שהקימו את מצבת הזיכרון לחללי תל חי, הידועה כאריה של תל חי. המצבה קמה בשעה ראויה. בדיוק אז עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, והיה צורך להציב כנגדם סמל עמיד. לא הייתה זו שעה שאפשר לקלוט בה אמירות מהנוסח שאמר שניאורסון. האמירה לא עוררה בשעתה הדים, ונשכחה. בראשית שנות השישים, שבהן – בצל פרשת לבון – החל כבר ויכוח המערער על הממסד הישראלי ועל סמכותה של תנועת הפועלים, הנסיבות היו שונות; הידיעה ששידר נקדימון רוגל פשטה כאש בשדה קוצים, ולא נעקרה מאז. נקדימון רוגל עצמו לא עמד מאחורי גרסתו של שניאורסון, ולמרות זאת היא לא נשתכחה. היא נשענה על החשד המתמשך בכל סיפור המארגן את הגיבורים סביב לסיסמאות קולקטיביות. הכפירה ב"טוב למות בעד ארצנו" הייתה לאגדה עממית המבטאת את הרצון להשתחרר מאמונות סמכותיות.

טרומפלדור עצמו לא ניצח בקרבות שבהם השתתף, וסיפורו נוצק כאגדה על אדם המייצג אפשרות היסטורית חדשה.

הסיפור השקרי על קללותיו של טרומפלדור הוא סיפור היסטורי הראוי למחקר. מארק בלוך חקר את ההיסטוריה של אמונה שנפוצה מאות בשנים כי יש מחלה שהתרופה היחידה לה היא נגיעתם של מלכי צרפת ואנגליה בחולה. הרפואה לא תוכל לגלות את קיומה הביולוגי של המחלה, את האמת שבמיתוס, אך ההיסטוריה תוכל ללמוד מגלגול האמונה במחלה ובתרופה לא מעט על התנהגותם של בני האדם במאות שהאמינו בה. אולי היא תוכל לגלות על איזה צורך ענתה האמונה, ואולי היא תוכל לגלות את הקשר בין הפוליטיקה לבין ההחלמה מן המיתוס. באותה רוח יש לנתח את קורות האמונה והכפירה ב"טוב למות בעד ארצנו".

לעניות דעתי, ההזדקקות לסיפורו הסיסמתי של טרומפלדור בתל חי והפצתו באו במענה לצורך שלא להיות משותקים על ידי האירועים הנוראים שקרו לעם היהודי בסוף מלחמת העולם הראשונה. גלי פוגרומים (שכונו פרעות פטליורה) שטפו אז את גליציה ואוקראינה, והשמידו אלפים רבים של יהודים. הנרצחים היו בני דורם של עולי העלייה השלישית. חלוציה הצעירים קיבלו עליהם את הנהגתו של יוסף טרומפלדור בזכות היותו איש מופת בעיניהם, ראש ארגון החיילים היהודיים בצבא הרוסי ומארגן תנועת "החלוץ" ברוסיה. הזיכרון של קרב תל חי שבו חלוצים לא נשארו חסרי אונים אלא לחמו על חייהם, חיפה באופן סמלי על הטראומה הגדולה שעברה על העם היהודי בעקבות הרצח ההמוני.

הסיפור של טרומפלדור אורגן כסיפור של הגנה, ונשען על מסורת ההגנה העצמית היהודית בקהילות – שבימים ההם לא הצליחה למנוע את הרצח הגדול. באותה עת הועלתה לראשונה השאלה שהתגלגלה מאוחר יותר לימי מלחמת העולם השנייה: "האם נלך כצאן לטבח?" מעניינת ביותר השתיקה הקיימת בארץ לגבי האירועים הללו. אף שבספרות העברית נכתב לא מעט על הימים הנוראים ההם בפולין ובאוקראינה, רק קיבוץ גבת – שנקרא על שם קדושי פינסק שנרצחו באותם ימים קשים – הקים יד לאסון. זיכרון מאורעות תל חי התמודד עם הטראומה, כיסה עליה והשכיחה.

טרומפלדור עצמו לא ניצח בקרבות שבהם השתתף; לא במלחמת רוסיה-יפן, לא בקרב גאליפולי ולא בתל חי. אי אפשר היה להקים לכבודו שער ניצחון. דווקא משום כך הוא התאים להיות גיבור: איש הנאבק על דרכו וסולל דרך חברתית, איש המוכן להגן על יצירתו ועל אנשיו בכוח – אך גם איש שאינו מאמין באתוס של כוח ובפולחן של מוות וקורבן. סיפורו נוצק כאגדה על אדם המייצג אפשרות היסטורית חדשה.

מחיקה מיתולוגית

לבחינת המיתוס של תל חי אפשר להוסיף פרק אחד, שגם הוא נמחק מההיסטוריוגרפיה מחיקה מיתולוגית.

בשנת 1941 החליטו הבריטים לכבוש את סוריה ולבנון, בעקבות המרד הפרו-נאצי שפרץ בעיראק. לצורך זה הגיעו לגליל יחידות אוסטרליות, ניו-זילנדיות, צרפתיות וצ'כיות. הפרק ההיסטורי הזה נודע בפולקלור בזכות השיר "רבותיי ההיסטוריה חוזרת"; הוא אוזכר בו במילים "איך בסוריה צעד הפלמ"ח". הבריטים ציפו לכיבוש מהיר, אך לא לקחו בחשבון את הכוחות הצרפתיים הענקיים שישבו בסוריה ובלבנון; אלו הגיבו בהתקפת נגד. המטה הבריטי ציווה על פינוי כל היישובים העבריים בצפון, ובכללם כפר גלעדי. שוב הופיעה שאלת תל חי בכל אכזריותה. האתוס שאין עוזבים נקודות, אשר המתיישבים נשבעו לו בעקבות פרשת תל חי, עמד בסתירה להוראת הפינוי. מטולה פונתה מיושביה. בכפר גלעדי פונו הילדים וחלק ניכר מהנשים. קבוצת מתיישבים נשארה במטולה ובכפר גלעדי, בתקווה שפרשת תל חי לא תקרה עוד פעם. בקיבוצי הגליל, מדפנה ודן ועד עין גב, סערו דיונים, ושאלת תל חי עלתה במלוא חריפותה.

בסופו של דבר הכריע הצבא הבריטי את הכוחות הצרפתיים, והם נכנעו ונסוגו לצרפת. אך שאלת תל חי ופינוי היישובים הפכה לשאלה קריטית, והוויכוח על פינוי הילדים נמשך לאורך מלחמת העצמאות כולה.

וטרומפלדור השקיף משמיים ושאל כמה שאלות…