משבר הכותל כהפתעה בסיסית ביחסי ישראל והתפוצות
לפני כחמש שנים, בבוקר 25 ביוני 2017, ביטלה ממשלת ישראל את מתווה הכותל, שנועד להסדיר תפילות שוויוניות ברחבה המרכזית של הכותל המערבי. ביטול המתווה אירע באופן מפתיע וחד-צדדי. ההפתעה הייתה גדולה במיוחד לאור העובדה שהמתווה בוטל לאחר ארבע וחצי שנות דיונים בין ישראל למנהיגות היהודית בתפוצות בתיווכו של נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות בזמנו.
התגובות היו קשות וחרגו מההתנהגות הנימוסית הרגילה של ארגונים יהודיים אמריקאיים כלפי ישראל. "הפדרציה היהודית של שיקגו לא תארח חברי כנסת שהצביעו בעד ההחלטה (לביטול מתווה הכותל; נ"ק). הם אינם מוזמנים לקהילה שלנו", אמר סטיבן נסטיר, נשיא הפדרציה. פילנתרופים גדולים שהקדישו את כל חייהם והונם לטובת ישראל והעם היהודי הגיבו בצורה דומה. ביקורות ותוכחות שנאמרו עד כה רק מאחורי דלתיים סגורות נשמעו פתאום בראש חוצות. צ'רלס ברונפמן, אחד הפילנתרופים הגדולים בעולם היהודי, כתב לראש הממשלה שהוא אינו מכיר עוד מדינה ש"פוסלת יהודים על בסיס הזרם שאליו הם משתייכים". ואם המסר לא היה ברור מספיק, חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית ביטל את הזמנתו של ראש הממשלה לאירוע הגאלה השנתי. ההתרחשויות הללו הדהדו הרבה מעבר לקהילה היהודית, וסוקרו גם בעיתונים מרכזיים דוגמת הניו יורק טיימס.
רק אירוע שקשור למקום הקדוש לעם היהודי – הסמל הממלכתי, הכותל – יכול היה להביא לתגובות קשות ופומביות כל כך.
ביטולו של מתווה הכותל היה לכאורה עוד אירוע מדיני בשרשרת של אירועים שייצרו ניכור ונתק בין היהודים היושבים בישראל ובין אחיהם בתפוצות. כבר כמה וכמה פעמים בעשרות השנים האחרונות אירע שהתרחשויות כאלו, בעיקר בתחומי דת ומדינה או בנושאים של רוב לעומת מיעוט (הן בתוך החברה הישראלית והן אל מול הפלסטינים), הביאו לפיצוצים בעצימות כזו או אחרת – ולעיתים אף להסדרים.
אולם ביטול מתווה הכותל בשנת 2017 יצר משבר ייחודי. הנפגעים העיקריים היו דווקא ליבת המנהיגות היהודית המשרתת, האחוז הבודד מבני העם היהודי שמקדישים את כל חייהם לטובת העם היהודי ומדינת ישראל. זאת בניגוד למשברים אחרים, שפוגעים דווקא בפריפריה היהודית – באלו המרוחקים יותר ממדינת ישראל או מזהותם היהודית, אלו שעבורם כל פריט מידע שלילי רק מוסיף לחוסר הרלוונטיות של ישראל או היהדות לחייהם. עקב כך, התגובה הגיעה מההנהגה היהודית הבכירה, אשר החליטה הפעם לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. דווקא בזכות עוצמת המשבר והפומביות שלו החל תהליך של תיקון ובניית תשתית מחודשת, כפי שאסקור במאמר זה.
השאלה אם יהודים לא-אורתודוקסים הם בני-בית ברחבת הכותל מתקיימת בתוך הקשר רחב יותר. למעשה, מתחים רבים במערכת היחסים בין ישראל ליהדות התפוצות שהיו קיימים שנים רבות, הגיעו לפיצוץ עם ביטול מתווה הכותל. משבר הכותל התרחש בנקודת עיוורון במדיניות הישראלית, שהתהוותה לאיטה בעשורים האחרונים; נקודת עיוורון הנוגעת לשאלת הליבה של הציונות: מה זה אומר להיות בית לאומי לעם היהודי במאה ה-21?
הבית של העם היהודי – ייעודה של מדינת ישראל
הציונות היא התנועה לשחרור העצמי של העם היהודי, ובהתאמה לכך, ייעודה של מדינת ישראל אינו לפתח עגבניות שרי או כיפת ברזל, ואפילו לא להקים את "חברת המופת". ייעודה של מדינת ישראל הוא לממש את הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי – זכות השמורה לעמים בלבד. זאת באמצעות הקמת בית לאומי עבור העם היהודי – לא רק עבור היהודים הנמצאים כאן בישראל, שעדיין אינם רוב העם, אלא עבור העם היהודי כולו.
במשך עשרות שנים מימשה מדינת ישראל את הייעוד הזה בהצלחה מרובה, בעיקר בכך שהייתה פתוחה לעליה. גם כאשר העם בישראל נדרש לחלוק במזון עם עולים חדשים – מדינת ישראל המשיכה להעלות ולקלוט עליה. העליה כערך ציוני חשוב עודנה קיימת ומרכזית, כמעט ללא עוררין, אולם היא לבדה כבר איננה מספיקה כדי שנאמר שישראל מממשת את ייעודה כבית הלאומי לעם היהודי כולו. בשל מגמות עומק גלובליות (אזרחי העולם, שכבת "ניידים" גלובלית), מגמות ישראליות (מעגלים של עליה וירידה, אין דיכוטומיה כבעבר), ומגמות כלל-יהודיות (סיומה ההיסטורי של יהדות המצוקה) – בשל כל אלה העליה אמנם תמשיך להתקיים ולהיות ערך עליון, אך כבר לא "תסגור את הפינה" של שאלת הייעוד. לכן צו השעה הציוני הוא ליצור תוכן רענן ואיתן לייעודה של ישראל כביתו של העם היהודי.
שלילת הגולה – סכי העיניים לחברה הישראלית
החסם העיקרי ביכולת של החברה הישראלית היהודית לעסוק בסוגיית ליבה זו הוא תפיסת "שלילת הגולה" המושרשת עמוק בציונות הישראלית. שלילת הגולה היא תפיסה שהתגלגלה בתנועה הציונית ומצאה לה ביטוי ושפה בכתבי ברנר ואחרים. אליבא דתפיסת שלילת הגולה, הגלות היא מצב זמני ובלתי רצוי שסופו להתחסל באמצעות עליה של כלל היהודים לארץ ישראל (ומי שיישאר בגולה לא ישרוד או לא ישרוד כיהודי).
אתגר דור המקימים היה הקמת בית לאומי, ואם נוסיף לכך את שלילת הגולה, נקבל את התפיסה שהיהודי הישראלי חשוב ונעלה יותר מכל יהודי שנשאר בתפוצות או ש"תמך מבחוץ".
תפיסה זו רווחת עד היום בקרב החברה הישראלית. כמובן שיהודי התפוצות יכולים לתקן את הנחיתות הזאת באמצעות עליה, ואז נעריץ את עצם עלייתם, אבל יש סיכוי סביר שהעולה יחווה לעג ואדישות לעולם התוכן שהוא מביא עימו, ולחץ להפוך ל"כמה שיותר ישראלי, כמה שיותר מהר".
תוצאת שלילת הגולה היא שיש לנו, הישראלים, נטיה לראות את מצבם של אחינו בתפוצות כנחות, זמני, בלתי רצוי, לא בר-קיימא. מבט זה, אשר מכונן היום את יחסי ישראל והתפוצות, אינו מאפשר לישראל לצמוח, ועל כן הוא מסכן את מימוש החזון הציוני.
מהי הסכנה
מדינת ישראל, בדומה למדינות לאום צעירות אחרות בעולם, זקוקה לשני מקורות של כִּשְׁרוּר (לגיטימציה) לקיומה. הראשון הוא כשרור בינלאומי. כך למשל ארגוני ה-BDS מזהים ששחיקה בכשרור הבינלאומי תחליש את מדינת ישראל, ופועלים להגברת השחיקה. השני והחשוב יותר הוא הכשרור הפנימי – בקרב העם היהודי. זכות ההגדרה העצמית שמורה לעמים בלבד, וניתן לטעון שאתה מממש את הזכות הזאת רק כאשר ישנה מסה קריטית של העם שמעניקה לרעיון הלאומי את מלוא כובד המשקל.
התנועה הציונית בראשיתה סבלה ממחסור בכשרור בקרב העם היהודי. אמנם חברי התנועה הציונית השכילו לחבור זה לזה ולשתף פעולה באופן מעורר השתאות, אולם למעשה כמעט כל קבוצה שניתן לחשוב עליה התנגדה לציונות בראשית דרכה: המשכילים, הלוקאל-פטריוטים (לאומיים), הסוציאליסטים, החרדים, הרפורמים וכן הלאה. רק בשל אוסף מאורעות היסטוריים – בעיקר עוצמת הרדיפות עד לשיאן בשואת יהודי אירופה; ההסכמה הבינלאומית ההולכת וגדלה להקמת בית לאומי ליהודים (כגון בהצהרת בלפור); וכמובן העליות ארצה שקבעו מציאות בשטח – רק בשל אלה התקיימה בקרב העם היהודי תמיכה מסיבית ברעיון הציוני בעת ההכרזה על הקמת המדינה.
אולם רק בשנת 1967 הגיעו התמיכה וההסכמה של רוב העם היהודי לכדי ביסוס איתן של ממש. בשנה זו, "שנת הציוניזציה של יהדות התפוצות", נזרעו זרעי האחדות והפירוד: הניצחונות במלחמת ששת הימים, ובמיוחד שחרור המקומות הקדושים, הביאו לאמונה רחבה שיש סיכוי להצלחת הרעיון הציוני, ועוררו גאווה והשתאות בקרב העם היהודי כולו. בשנה זו עוד ועוד ארגונים יהודיים (כגון AJC וארגון הסטודנטים היהודים הצרפתי) החלו להגדיר עצמם ציוניים באופן שיטתי, החל שימוש נרחב בדגלי ישראל בבתי כנסת בתפוצות ועוד. כזכור לנו מהספוילר בתחילת המאמר, דווקא הכותל שהיה מרכזי להתאגדות סביב מדינת ישראל ב-1967 הוא מוקד שמתגלעים בו היום המרים שבוויכוחים.
החשש המרכזי הוא שהאירועים האחרונים, אשר בהם נכשלה מדינת ישראל במילוי ייעודה כבית לאומי לעם היהודי, שוחקים את בסיס הכשרור של המדינה בקרב העם היהודי. קשה לשער את עומק הסכנה לרעיון הציוני בתרחיש כזה. אם יהודי התפוצות יפנו עורף באופן פעיל או סביל, מדינת ישראל תמצא את עצמה חשופה יותר בזירה הבינלאומית; היא תאבד מקור עוצמה ייחודי וחסר תחליף לכלכלה, לביטחון הלאומי, לנדבנות ולחברה; גם הכשרור הבינלאומי שלה ייפגע; ומעל הכול – ללא העם היהודי, ישראל לא תוכל לממש את הייעוד הציוני, להיות בית לאומי לעם היהודי כולו.
אל מול סכנה זו התנהלה המדיניות הישראלית בשנת 2017 מתוך תפיסת שלילת הגולה ובעיוורון למגמות העומק ולמשמעות שלהן.
עמיות יהודית כמענה התפיסתי לשלילת הגולה
"עמיות יהודית" היא צירוף משונה מעט שעשה עליה והתאקלם בארץ, אבל משמעותו דווקא פשוטה ואינטואיטיבית – אנחנו, יחד עם רוב העם היהודי שנמצא היום מחוץ לישראל, בני העם היהודי. אנחנו קודם כול משפוחה, שבט גדול. אנחנו לא רק דת יהודית ולא רק לאום יהודי (במובן הצר של המילה – ריבונות על ארץ ישראל), אלא חלק ממשהו גדול, ותיק ומשמעותי יותר – העם היהודי.
יחד יש לנו זיכרון והיסטוריה, מולדת ושפה, דת וברית עם האל, נכסי מורשת ותרבות ועוד. אנחנו מחויבים לדורות שהיו לפנינו ולדורות העתידיים, שלהם נוריש להם את הנכסים והייעוד היהודי. אנו גם מחויבים זה לזה, קהילה לקהילה, כיוון שאנחנו עם.
בהתאמה לכך, כל רעיון שאיננו "עמיותי" מצמצם את המכלול היהודי. בעת הזאת שתי הטעויות הנפוצות הן אמונה שהיהדות יכולה להתקיים רק כלאום (במובן הצר של ריבונות על ארץ ישראל, "אליק נולד מן הים"), ואמונה שהיהדות היא דת (טעות נפוצה בקרב יהודי התפוצות ומשרתת את גדולי אויבינו). שתי התפיסות הללו מתנערות מהמכלול של העם היהודי ואינן יכולות לשרת את עתידו. זוהי הבנה חיונית, כיוון שעתיד העם היהודי הוא מושג שעובר שינוי מפליג בימים אלו.
אתגר הדור שלנו איננו הקמת בית לאומי – לא כיוון שהמלאכה תמה אלא כיוון שהאתגר הנוכחי הוא אחר ומורכב. האתגר של דורנו הוא שמירה על המשכיות העם היהודי. מה שהיה מובן מאליו דורות רבים – הגדרתנו כיהודים לעומת עמים אחרים שהיינו מצויים בקרבם – כבר אינו מובן מאליו היום; אפשרות הבחירה אם וכיצד להיות יהודי ניתנת היום כמעט לכל אחד ואחת מקרב העם. אתגר זה הוא תוצאת הצלחתו האדירה של העם היהודי להתמודד עם טלטלות מאתיים השנה האחרונות ולשגשג. אכן, מדובר בהצלחה מעוררת השתאות – אך כרוך בה אתגר חדש ומורכב. המוסדות והמנהיגות בכללם אינם נענים לאתגר הזה, והדבר מקשה על היערכות נכונה לקראת העתיד.
הגענו לנקודה חסרת תקדים בהיסטוריה של העם היהודי; היא מאתגרת את המשכיותו כעם אחד כפי שהכרנו אותו. אם לא ננקוט פעולה, המשכיות העם היהודי תהיה בסכנה.
אל מול אתגר הדור העצום הזה, הפעולה הבסיסית ביותר שאנו חייבים לנקוט היא החלפת תפיסת שלילת הגולה בתפיסת העמיות היהודית – במחשבתנו, בדיבורינו ובמעשינו, ואף במדיניות של ישראל.
על-פי תפיסת שלילת הגולה מדינת ישראל נמצאת במרכז, ולכן היהודים הנמצאים כאן באמת חשובים יותר מכל יהודי שמצוי במעגל ההיקפי. אולם אם האתגר הוא המשכיות העם היהודי כעם אחד, אזי כולנו שווים סביב המעגל, ואין יהודי אחד חשוב ממשנהו או נעלה עליו. זוהי עמיות יהודית.
בעקבות משבר הכותל – התארגנות מחודשת של שדה העמיות בישראל
פעולות חינוכיות וחברתיות של עמיות יהודית מתקיימות בישראל כבר עשרות שנים. אפשר להזכיר בהקשר זה את תוכנית בתי הספר התאומים ואת יוזמת "שותפות ביחד" של הסוכנות היהודית, את הפעילות החינוכית של "מליץ" – אברהם אינפלד ותלמידיו, ועוד. אולם משבר הכותל היה קריאת השכמה עבור המנהיגות המסורה לנושא העם היהודי בישראל. רגע העוררות הזה הביא לקפיצת מדרגה בכמות ובאיכות הפעילות בישראל, וניתן להבין את הקפיצה הזאת טוב יותר בחלוף חמש שנים.
צ'רצ'יל אמר שאסור לבזבז משבר טוב. ואכן היום, חמש שנים ממשבר הכותל, הטיפול בסוגיה בשדה החברתי תפס תאוצה והעמיק. התוצאה היא שהיום ישראלים רבים יותר מאשר בעבר חשופים לנושא הקשר בין ישראל לעם היהודי בתפוצות וחשים מחויבות כלפיו. את השינוי הזה ניתן לזקוף לזכות הפילנתרופיה היהודית, ששמה את כובד משקלה על הנושא לאחר משבר הכותל (כגון הפדרציות היהודיות, קרן רודן, קרן משפחת רודרמן, קרן קורת והנדבן צ'רלס ברונפמן). כן ניתן לזקוף את השינוי לזכות המנהיגות החינוכית והחברתית המסורה לערך העמיות, ולזכות ארגונים ותיקים וממוסדים שלקחו על עצמם לקדם את ערך העמיות.
ראשית, בחמש השנים האחרונות הוכפל פי כמה וכמה מספרן של משלחות "תגלית הפוכה" בהשתתפות בכירים ישראלים; יש כמה ארגונים שממשיכים להוביל ולהפעיל את החזית הזאת. התגליות ההפוכות הן משלחות להכרת קהילות יהודיות בתפוצות במשך כמה ימים. מדובר בכלי אינטנסיבי ואפקטיבי מאוד, אולם עלותו הופכת אותו לנגיש עבור מעטים בלבד, וזהו חסרונו העיקרי.
שנית, בחמש השנים האחרונות הגיעה הפעילות החינוכית בנושא עמיות יהודית – הן בחינוך הפורמלי והן בבלתי פורמלי – למספרים גבוהים ולאיכות מרשימה ביותר. למהפכה חינוכית זו שותפים משרדי ממשלה – בעיקר משרד התפוצות ומשרד החינוך. כן שותפים לה מוסדות הלאום הוותיקים כגון הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ארגוני חינוך שונים ואף יזמים חינוכיים. אנו – מוזיאון העם היהודי, אשר בו אני עובדת היום, מארח כבר היום ימי תוכן על עמיות לעשרות אלפי ילדים ובני נוער ישראלים, ועוד היד נטויה.1
עמיות נמצאת היום על סדר היום החינוכי במשרד החינוך הממלכתי, דרך מקצוע הלימוד "תרבות יהודית ישראלית" ודרך מינהל חברה ונוער. עמיות נוכחת גם בחינוך הבלתי פורמלי; למשל, ארגוני הנוער ותנועות הנוער ממנים רכזי עמיות, אשר עובדים עם הנוער הישראלי על חיבור לעם היהודי בתפוצות. עמיות היא גם חלק מהתוכנית השנתית של רוב המכינות הקדם-צבאיות בישראל, והיא חלק מהמבנה של כמות הולכת וגדלה של תוכניות מנהיגות ישראליות.
שלישית, בבחירות האחרונות לכנסת היה לרוב מוחלט מהמפלגות היהודיות מצע שעסק בסוגיית יחסי ישראל והתפוצות; ראוי לציין כי יותר ממחציתן ניסחו את המצע הזה לראשונה רק לקראת בחירות 2020. רוב המצעים הצהירו כי הממשלה מחויבת לקהילות היהודיות בתפוצות ומחויבת לשמירת הקשר בין מדינת ישראל לבינן.
רביעית, קואליציית העמיות היהודית שהקמנו במכון ראות בשנת 2018.2 הקואליציה נותנת מרחב דיון לכל המנהיגויות המחויבות לנושא, והיא מאגדת היום כ-500 מנהיגים ישראלים אשר מקדמים בדרכים שונות, ביחד ולחוד, את גישת העמיות היהודית. על אף המגוון הגדול ואי-ההסכמות, הקואליציה הצליחה בשנים האחרונות לאפשר פעולות משותפות, הן מעשיות והן הצהרתיות, אשר מקדמות את החזון המשותף של חברה ישראלית שרואה עצמה חלק מהעם היהודי. אני מאמינה שחלק גדול מההתקדמות הושג הודות לרישות ולשיתופי הפעולה שמאפשרת קואליציית העמיות לחבריה.
למעשה, ניתן לסקור היום את כלל הפעולות הנעשות בשדה העמיות בישראל במיפוי שידידיי במכון ראות עורכים אחת לרבעון, החל בספטמבר 2021.3 מיפוי זה נועד לתת את תמונת המצב של ההתקדמות לאור האתגר, עד להשגת היעד המשותף: חברה ישראלית שרואה עצמה חלק מהעם היהודי כולו. המיפוי מגלה כי בשני העשורים האחרונים הפעילות בשדה העמיות הכפילה את עצמה פי שניים ואף יותר, אולם כשליש מהפעילות התהווה רק לאחר משבר הכותל. נוסף על כך, התוכניות החדשות מפתחות תוכן חדש ומגיעות לקהלי יעד מגוונים.
קשה לשים אצבע על שינוי תפיסתי, אולם התוצאות של מהלכי חיזוק הקשר עם העם היהודי כבר נגלות בכמה סקרים שנערכו. בשנת 2022 ערך משרד התפוצות סקר ומצא כי 56%–58% מהישראלים מכירים באחריותם ומחויבותם להמשך קיומן של קהילות יהודיות בתפוצות. עוד נמצא כי 57% מהישראלים מאמינים כי המדינה צריכה לקחת בחשבון את האינטרסים של יהודי התפוצות בקבלת החלטות בנושאי חוץ וביטחון המשפיעים עליהם ישירות.
הבית של העם היהודי – מקירות למשפחה
סיפורו של הכותל המערבי, סיפורו של המתח בין אלו שמרגישים שם בני-בית ובנות-בית לאלו שאינם מרגישים כך, טרם הסתיים. משבר זה אינו קשור למאבק הפלורליזם בישראל או לסאגת דת ומדינה הבלתי נגמרת; הוא נוגע בחזון הציוני עצמו. בשנים הקרובות ישמש הכותל מקרה בוחן ליכולתה של ישראל למלא את תפקיד הבית הלאומי גם ליהודי העולם שאינם אזרחי המדינה. האם תשכיל מדינת ישראל לנהל את המקומות הקדושים לטובת היהודים, או שמא תפעל רק לטובת האזרחים (יהודי ישראל)?
הכותל הוא סמל עוצמתי כמובן, אבל אין הוא הסוגיה עצמה. "המשבר שתחת המשבר" הוא שרוב הישראלים אדישים כלפי המצב, אינם מבינים אותו כלל, ואינם חשים שיש בו רלוונטיות כלשהי לחייהם או לזהותם. כדי לפתור את המשבר הזה, הכרחי שהציונות והחברה היהודית בישראל יבשילו אל השלב הבא. בשלב הבא נעסוק לא רק בקיומם של קירות הבית הלאומי המגוננים ובחוסנם, אלא גם בחיזוק המשפחה. המשפחה שלנו היא העם היהודי. לשם כך כל יהודי בישראל צריך לראות עצמו כחלק מהעם – הגדול, הוותיק, העשיר, ולחוש אחריות ואף ענווה כלפי השייכות לעם היהודי.
"העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם" (א"ד גורדון).
