בדברים הבאים אנסה לומר משהו מנקודת מבטו של אדם המעורב ראשו ורובו בעולם הרבני האמריקאי – רוצה לומר, ביהדות בדרך שבה היא באה לידי ביטוי בארצות הברית – וזוהי נקודת מבט כפולה: בעשור האחרון אני משמש רב קהילה במחוז אורנג' בקליפורניה, וב-25 השנים האחרונות אני משמש דיקן בית הספר ללימודי רבנות ע"ש ציגלר באוניברסיטה היהודית האמריקאית, ודיקן מכללת זכריה פרנקל שבאוניברסיטת פוטסדאם בגרמניה. נראה לי שהנטיה היהודית השורשית לווכחנות ולהבעת עמדות נחרצות אינה זרה לקוראים ועל כן, ומתוך שאיפה לדיאלוג פתוח, ברצוני לפרוש בפניכם את הנקודות שלדעתי הן בגדר נקודות מוסכמות ואת הנקודות שבמחלוקת, נקודות שרק אם נדון בהן – נדון כולנו יחד – נצליח לקדם.
בפתח הדברים ארשה לעצמי לומר שלדעתי יש אצלנו הסכמה רחבה בדבר אהבתנו לציון ולארץ לישראל. ההסכמה הזאת משותפת ליהדות אמריקה כולה, על רבניה ועל האנשים הפשוטים שבה. עם זאת, היא הנותנת – אהבתנו לציון ומחויבותנו לזהותנו היהודית הן שגורמות לנו להשמיע את קולנו כשיש לנו משהו לומר. אני משער כי אינני הקורא האמריקני היחיד שבשומעו על פיגוע טרור נגד אזרחים ישראלים או על שיגור נוסף של רקטות על ערי ישראל, יחשוב מייד על גורלם של הקורבנות האומללים הללו, ואילו המשמעויות הפוליטיות של האירוע יקבלו אצלו מקום משני בלבד. אני גם בטוח שאינני הקורא האמריקני היחיד שחברו מהקולג' הוא כעת אזרח ישראלי, שאחייניו ואחייניותיו חיים בישראל, ושיש לו דודים ובני דודים במדינת ישראל. הקשר בין יהדות אמריקה ומדינת ישראל אמיתי מאוד וחשוב הרבה יותר מפוליטיקה גרידא.
המחויבות לאחייניי ואחייניותיי היא שדוחפת אותי לומר משהו כשעולה הצורך לעשות זאת. הם מספרים לי שהשתיקה של יהדות אמריקה מסכנת את חייהם. למען משפחתנו ולמען עמנו עלינו להאמין בכוחה של ההוויה הדמוקרטית (שברוך ה' קיימת גם בישראל וגם באמריקה) לאפשר לנו לומר את שעל ליבנו ולהאזין לנקודות מבט אחראיות אחרות משלנו. ייתכן שאנו חלוקים על האופן הטוב ביותר להראות את תמיכתנו בישראל. אבל אנו חייבים לתמוך בישראל, ולדעתי על הציווי הזה אין מחלוקת.
אז מהם הדברים שעוד מחברים בינינו? אני מאמין שכאשר אני טוען בגאווה ובפומבי שלישראל יש זכות להתקיים ואף לשגשג אני מדבר גם בשמם של שאר עמיתיי הרבנים בארצות הברית. לעם היהודי, כמו לכל שאר עמי העולם, יש זכות לביטוי עצמי לאומי. אולם הלאום שאליו אנו שייכים גדול יותר ממדינת ישראל. זהו גופם החי של כל יהודי ויהודיה בכל מקום שהם. לכולנו יש קשר לארץ ישראל ולממשלת ישראל. לכולנו יש זכות להיות חלק מן הישות הפוליטית החיה ששמה העם היהודי, ישות שקדמה לשיבת ציון המודרנית וגם לשיבת ציון הקדומה. העם היהודי הוא שהקים את מדינת ישראל, ולא להפך.
נקודה מוסכמת נוספת: לכל יהודי אכפת מהמתרחש בישראל. מדרש קדום יפהפה משווה בין עם ישראל לכבשה – לא חשוב באיזו מן הצלעות מכים בכבשה, היא פועה בפיה. כך גם אנחנו: כשיהודי סובל בבואנוס-איירס או ביוהנסבורג, בניו-יורק או בתל-אביב, על היהודים, בכל מקום שהם, לזעוק.
נקודת הסכמה שלישית: יש מלחמה מתמשכת נגד קיומה של המדינה היהודית – ונגד עצם קיומו של העם היהודי מתקיימת מלחמה אנטישמית והרסנית לא פחות. המלחמה הזאת מתבטאת באופנים רבים: בדיפלומטיה, בכלי התקשורת, בפעולות צבאיות, ברשתות החברתיות ובמעשי אלימות כמו טרור. לכל היהודים בעולם יש חובה מוסרית לעמוד לצד ישראל בקרב הזה.
ולסיום, יש הסכמה (הנישאת מפיהם של רבנים החל מתקופת האמנציפציה) שהעם היהודי ישרוד רק אם היהודים ילמדו מה פירושה של זהות יהודית ויחיו אורח חיים יהודי על-פי הבנתם, שונה ככל שתהיה. הטענה הזאת נכונה בין אם אנחנו בגלות פיניקס ובין אם בגלות תל-אביב. כשיהודים גדלים – בכל מקום שהוא – ללא חינוך יהודי, ללא מחויבות לחיים יהודיים היונקים מאוצרות הרוח הנפלאים שלנו, הספוגים בעושר המורשת שלנו ובשאיפה לצדק, למוסר ולקדושה – מאמצינו הם חסרי תוחלת.
בנוגע לנקודה הזאת, אספר לכם סיפור המביא אותי בדיוק לדברים שמפרידים בינינו: לפדרציה היהודית של לוס אנג'לס יש שותפות עם העיר תל-אביב. ברוב השנים אנו מביאים בני נוער ישראלים מ"תיכון חדש" ללמוד בבתי ספר שונים באזור לוס אנג'לס, יהודיים וציבוריים. באירוע שהתרחש לאחרונה, אחת הנערות נעמדה וסיפרה: "אני בת שש-עשרה, והפעם הראשונה שנכנסתי לבית כנסת הייתה כשהלכתי לטמפל סטפן וייס בלוס אנג'לס. זה היה נהדר. אני לא יכולה לחכות לספר לכל החברים שלי בארץ על החוויה הנפלאה בבית הכנסת". הדברים האלה גרמו לי לחשוב שאולי אנחנו צריכים להתחיל להטיס ישראלים צעירים אל התפוצות כדי שיחוו מכלי ראשון את עושר ומגוון הדרכים לחיות חיים יהודיים.
החיים היהודיים העשירים והעמוקים של יהדות התפוצות מתקיימים כבר למעלה מ-2000 שנה. למדנו איך להקים ולהחזיק קהילות יהודיות תוססות מפני שאנו עושים זאת כבר אלפי שנים. שלא תטעו: מדינת ישראל היא נס עצום לחיים היהודיים במאה הזאת, ואני נפעם כולי אל מול ההישגים שלה ושל אנשיה. עם זאת, גם מההישגים של יהדות התפוצות יש הרבה מה ללמוד. הדבר שלו אנו זקוקים הוא שותפות מלאה – כזו שבו כל אחד מן הצדדים מכיר בחוכמה ובעומק שהשותף השני מביא עימו לשולחן. אני מאמין כי במקום שכל אחד מן הצדדים יטיף לחברו, עלינו להיות מסוגלים ללמוד זה מזה וכן להבין שלפעמים דבר שמצליח במקום מסוים לא יצליח במקום אחר.
בעניין זה אני חייב לציין כי בעיית (חוסר) הפלורליזם בישראל אינה סתם אירוע של אי-הבנה. העובדה שבישראל ההשתייכות או אי ההשתייכות של רב לזרם דתי אחד מסוים היא שקובעת אם יקבל מימון ממשלתי או לא, והעובדה שעל חבריי שלמדו יחד איתי בבית הספר לרבנות נאסר על-פי חוק לערוך חופות או לוויות – מאיימות שתיהן על אחדותו של העם היהודי.
ולבסוף, אחת מן ההוראות המופלאות והמדהימות ביותר בתורה – שנאמנותנו הנצחית נתונה לה – היא הציווי למשפט אחד, סטנדרט אחיד של צדק לכל בני האדם, ולצערנו בתוך המרחב האזרחי בישראל יש אזורים שבהם מימוש הצו הזה הוא עדיין בגדר משאלת לב (תופעה המצויה בכל מדינה דמוקרטית, גם בארצות הברית). אם כן, אחד הדברים שמפרידים בינינו הוא המצב שבו אזרחים ישראלים או תושבי השטחים הכבושים מופלים לרעה ושבו הממשלה – במקום לסייע לאנשים הללו – פועלת כדי לשמור על סטטוס קוו של חוסר שוויון.
ובעניין זה אני חש כי מחובתי להזכיר את דבר קיומן המתמשך של פעולות אלימות של פורעי חוק נגד אזרחים וחקלאים פלסטיניים ומשפחות פלסטיניות. על אף פיגועי הטרור, ואף שפתרון שתי המדינות נדמה כשאיפה רחוקה, בינתיים עלינו להתעקש שמדינת ישראל תפעיל את מערכת החוק שלה כדי למנוע אלימות מתנחלים נגד פלסטינים המנסים לקטוף את היבול משדותיהם, לשחק בגני שעשועים ובשמורות טבע, להגיע למקום עבודתם או לצאת לטיולים בימי חופשה – ותעמיד לדין את המבצעים. יהודי אמריקה וכמוהם גם אחיהם בישראל מחויבים לציווי "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח". במצב הכיבוש, יישום חוקים של שוויון, של ביטחון אישי ושל בעלות על רכוש הוא הדרך ההכרחית לקראת פתרון ארוך טווח כלשהו, והוא הכרחי לשימור תמיכה איתנה במהות החזון הציוני – הגדרה עצמית לאומית – בקרב הדור הבא של יהודי אמריקה.
ישראל והישראלים נשארים כאן. גם פלסטין והפלסטינים לא ייעלמו. אין פתרון צבאי. הדרך היחידה להתקדם היא שיתוף פעולה.
העתיד צומח על גבי ארבע נקודות ההסכמה שנמנו לעיל. משימתנו היא לקבל את המציאות הזאת, לעודד אחרים לחבר בינה ובין שאיפותיהם, ולמנוע מהפחדים שלהם לעוור אותם מלראות שההסכמות הללו בלתי ניתנות לשינוי, ושטמונה בהן ברכה. אחרי הכול, האין אנו שואפים למדינה שתהיה מעוז של חיים יהודיים משגשגים ובטוחים? והאין אנו שואפים למדינה שתהיה אור לגויים – לא רק לרחוקים שבהם אלא אף לשכניה הקרובים ביותר?
הדרך היחידה כיום לפעול למען ישראל ביעילות היא לתמוך לאט ובסבלנות בשאיפותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים לשלום ולהגדרה עצמית. רק אלו המוצאים דרך לסייע במימוש שתי השאיפות הללו – כשהן מתאימות ומחזקות זו את זו – משתתפים באמת בחתירה לקראת שלום בר-קיימא.
כולי תפילה שבשנה זו נראה עוד ועוד ישראלים המעמידים את חזונם הציוני על רגליים של תקווה, גמילות חסדים ואומץ. ציונות שאינה מוגבלת ומדולדלת מחמת פחד שירשנו, ושאינה שבויה בהגזמות הפרועות ביותר של אויביה הגרועים ביותר. ציונות שנמצאת בחיפוש תמידי אחר בעלי ברית, שמבקשת את האינטרס המשותף ושמתרגשת ליצור יחד עם הפלסטינים כר פורה של חיוניות, יצירתיות ופתיחות. שתי מדינות לשני עמים החולקים את אהבתם לארץ אחת.
העשיה הזאת מחייבת את יהודי ישראל ואמריקה לקדם אג'נדה משולשת: עמידה על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמאית לאומית במולדת אבותיו; חיזוק האהבה לישראל, מדינה דמוקרטית ופלורליסטית המשמשת מרחב גדילה למיטב התרבות והיצירתיות היהודית; ודבקות בתפיסה שישראל ראויה שכזו תוכל לפרוח בצורה הטובה ביותר רק כאשר אחינו הפלסטינים יוכלו גם הם לממש את הגדרתם העצמית הלאומית בתוך מרחב דמוקרטי פלורליסטי משלהם.
ברצוני לחתום את דבריי במקום שבו פתחתי: אי אפשר להעלות על הדעת חיים יהודיים בלי מדינת ישראל. ישראל היא ברכה גדולה ומתמשכת, ומחובתנו להמשיך לעמוד לצידה ולצד אנשיה. אולם חיבור שכזה משמעו שאנו, יהודי אמריקה, צריכים לתרום לא רק ממשאבינו הכספיים ומכישורינו המקצועיים, אלא גם מדעותינו הטובות – שאותן הישראלים יכולים לבחור לאמץ או לדחות כטוב בעיניהם. יהודי ישראל והתפוצות, שני ציבורים מגוונים ומורכבים שאי אפשר לצמצם לכדי משבצת אחת, מוכרחים לשמוע זה את זה ולקבל בברכה את מגוון הדרכים להפגנת אהבה ותמיכה בישראל ובעם היהודי כולו, ומוכרחים לקיים ביניהם שיח פתוח ומצמיח.
