בני אדם הם יצורים שמפרשים. אנחנו חווים את העולם דרך חיפוש הקשר בעל משמעות. אנחנו שואפים למסגרת פרשנית אחת שיש בה חוקיות והיגיון פנימי ביחס להתרחשויות ומצבים, זקוקים לעוגן מארגן שינחה אותנו בתוך הניווט הגדול של החיים על המסתורי, השרירותי והמסוכן שבהם. אנחנו צריכים עלילה, זקוקים לרצף, בונים את המסילה עם שאנחנו פוסעים עליה. אנחנו חווים את המציאות ובו-בזמן בונים לעצמנו את סיפורה.
הלהקה האנושית זקוקה לרעיון מלכד כדי לשתף פעולה, להתקדם, להרגיש וליצור חוויית שליטה. אנחנו חווים את העולם ותוך כדי כך גם את ההסבר שלו. אנחנו הופכים הרים וגיאיות, שבילים ויערות למפה. אנחנו בתוך המציאות אבל גם בוראים את הייצוג שלה, שנותן בה היגיון וחוקיות אפשרית. ומה שהופך מפה למפה אלה שרטוטי הגבול – מה בפנים ומה בחוץ, מה מרכז ומה שוליים, מה שייך ומה לא שייך. אפשר לראות בשרטוט מפות אקט אבולוציוני שחותר ללהקה ולמרכז הלהקה. כי בטבע, כשאתה מחוץ ללהקה אתה פגיע.
אז אנחנו יוצרים מרכז ושוליים, פנים וחוץ, וכל אחד מהם מעצב את הווייתו ביחס להווייתו של האחר. כי אין אני בלי אחר ואין אחר בלי אני. כל בית הלל צריך בית שמאי וכל בית שמאי צריך בית הלל; כל משיח צריך משיח שקר; כל דתיות צריכה חילון וכל חילון צריך דתיות; כל מודרניות צריכה את הפוסט שלה; כל שמרנות צריכה פרוגרסיביות וכל פרוגרסיביות צריכה שמרנות; כל קנון צריך ספרים חיצוניים וכל ספר חיצוני צריך קנון; כל בית צריך את המחוץ לבית; כל תאוריה צריכה הפרכה וכל הפרכה צריכה תאוריה להפרכה; כל תרבות צריכה אוונגרד וכל אוונגרד צריך תרבות; כל חכם צריך נביא וכל נביא צריך חכם; כל גן עדן צריך גירוש מגן עדן וכל גירוש צריך גן עדן; כל ארץ ישראל צריכה מצרים וכל מצרים צריכה ארץ ישראל; כל גאולה צריכה גלות וכל גלות צריכה גאולה.
כל מקום צריך גדר וכל גדר יוצרת את המחוץ לגדר. אלה צריכים את אלה כדי לסמן את הגבולות, לאשש את הקיום, להתמקם ביחס לציר רציף. כמו איש בחדר חשוך שנוגע בקירות כדי להבין – זה החדר. כשאנחנו יוצרים מפה אנחנו מגדירים מקומות שזקוקים למה שמחוץ למקום. בהגדרה יש גדר, היא קובעת מה בתוך ההגדרה ומה מחוץ לה. הגדר שבין התוך והחוץ מגדירה את שניהם וכך נבנה הקשר; כך העולם הופך למפה מובנת שיש בה יבשה ויש בה ים, יש בה גבול וארצות שיש להן שם.
עכשיו אפשר לנוע. ושם, מחוץ לגדר ובתוך הגדרה, נמצאים הנווד והפליט, מבקש המקלט והבוגד, חסר הבית, הצליין, הפולש והגולה. כי היושב באוהל צריך את הנווד כדי להדק את יריעות האוהל; כל מוסד מסדיר צריך את הפליט שיצא ממנו כדי לאשש את קיומו; כל בית צריך את חסר הבית כדי שירגיש כמה טוב בבית; כל נגאל צריך את הגולה כדי לשמוח על גאולתו. וכך הרעיון המארגן יוצר לנו מילים שמגדירות את הקיים וההופכי לו, וכל עוד יש מילה שתגדיר – יש גבולות בעולם. השגנו סדר מדומיין בעולם שלנו ועכשיו הוא בהיר יותר, יש בו משמעות והוא ניתן לניבוי, לכאורה. יש מקום בעולם גם לאלה שמחוץ לגבול, ולכל מקום יש מחוץ למקום ויש אנטי-מקום, ובכך אנחנו מכחידים את האין-מקום מעולמנו. הנווד והפליט, מבקש המקלט והבוגד, חסר הבית והצליין, הפולש, הגולה והגולה הפוליטי – כל אלה מחוץ למקום, אבל עצם זהותם נמצאת ביחס למקום שהם מחוץ לו.
הגלות, מעצם היותה, עוזרת למקום האמיתי להגדיר את עצמו. הגדר בין המקום האמיתי למה שמחוץ לו בעצם מייצרת זיקה ביניהם. זה מגדיר את עצמו דרך זה. הפְּנים מגדיר את עצמו באמצעות החוץ ולהפך. וכך, הגלות נמצאת בחוץ אבל היא חלק פנימי מתוך הפנים: היא בתוך הרעיון, היא בתוך יחסי הכוח, היא בתוך השיח. לעיתים היא רוח רפאים בתוך הקיום – מה שהיה וחוזר להזכיר שהוא עדיין פה ועלול לחזור, האזהרה התמידית שנשלחת ומסמנת לנו שיש וירוס במציאות. כל בית צריך את חורבן הבית, את העבר שלא היה בו בית, את העבר שחרב בו בית ואת העתיד האפוקליפטי האפשרי של חורבן הבית, והוא צריך את כל אלה כדי להרגיש בבית. כמו איש שמסתכל על הצל שלו כדי להבין את קיומו הממשי.
הגולה אינו נווד. הנווד מקומו בדרכים, במעברים. הגולה מקומו במקום שאינו נמצא בו. הנווד רומנטי, מעין תייר נצחי, עם תיק ופסקול של נדודים ברקע. הגולה חמור סבר עם ניגוני געגועים. יש לו זהות על הגב, כמו היהודים נושאי המנורה בשער טיטוס. הגולה אינו פולש, אינו בא מ"שם" דרך הים וההרים כדי לכבוש את ה"כאן". הגולה אינו צליין. אינו יוצא למסעות צלב.
אבל יש גולה שהוא צליין הגלות. צליין שבשורתו היא הגלות. הוא מספר ליושבי הבית שבבית יש מחנק, יש קיבעון, יש נוקשות וביצורים שבמקום להגן עליך כולאים אותך. הגלות כבשורת החופש והיצירה המתמדת. הגלות כמטפיזיקה.
וישנו הגולה הפוליטי. הוא יימצא בעידן שבו ארגון-העל הוא המדינה – היא המייצרת, כעוגן מארגן, את סיפורי-העל שלה, ושמה גבולות ל"כאן"; היא המייצרת זהויות ואוכפת אותן. אריסטו, שהיה אחד מראשוני העוסקים במדינה, קבע שמי שאין לו מדינה הוא כחסר שבט, חסר חוק, חסר בית.
מדינה היא מנגנון שבבסיסו סיפור-על. היא מנגנון שנוצר כדי לשרת מטרה, מוסד שנולד מתוך רעיון מארגן והקשר של משמעות. כמו כיסא שמעבר לקיומו ולמרכיביו הוא תוצר של רעיון בסיסי שמיקם כל מרכיב במקומו מתוך היגיון פנימי, תפקיד ומשמעות. המדינה מספרת את סיפור-העל שלה, בין השאר דרך קטגוריות משפטיות שנותנות שמות לאנשים הנמצאים בזיקה אליה: האזרח, התושב, הפליט, מחפש המקלט, הבוגד. המדינה היא שמגדירה את זהותך ובכך היא ממקמת אותך בעולם, תמיד ביחס לעצמה. יש לך תעודת זהות, יש לך דרכון, יש לך מסגרת-על שאתה ממוקם ביחס אליה. הגולה הפוליטי מסמן את זהותו ביחס למקום שממנו גלה. הוא במקום שמחוץ למקום, שעומד על הגדר ואומר: תראו, יש בעיה.
בגלות יש איום. ה"שם" מדבר אל ה"כאן" ואומר לו: יש מקום אחר. לגלות יש זהות עצמית של בשורת ההיות בחוץ; מקום שמחוץ למקום, שיש לו תפקיד וטעם וסיפור ומשמעות. בגלות כזו, שבוחרת בגלותה, יש איום עמוק על ה"כאן". בסיפור הציוני נשמע האיום מאז שהציונים הארץ-ישראלים התווכחו עם היהודים האמריקאים על תמונת העתיד הרצויה של העם היהודי; הוא נשמע מאז הדיונים על המסר האוניברסלי של היהדות לעומת המסר המקומי; מאז שהשאיפות לעולם המבוסס על עוגנים ליברליים אוניברסליים התחרו בשאיפות לעוגנים ריבוניים וטריטוריאליים. האיום הזה נמשך עד הדיבור על המילקי בברלין. השאלה המאיימת היא אם חיים מחוץ למרכז הם תקלה, משהו שצריך להשתנות, תוצר של עיוות במציאות? או שלא, שזהו קיום דואלי ויש בו מרכזים מגוונים המדברים זה עם זה?
הגלות מאיימת בעצם האפשרות של קיומה, כי אם אפשר להיות שם, אז למה כאן? ומהו ה"שם" ומהו ה"כאן"? מי קובע אותם? ואיפה הליבה? איפה המרכז? ואם גם "שם" יש מרכז אז מה עם המרכז שכאן?
