לידתה של זהות יהודית היברידית

נולדתי בגואטמלה סיטי, בירת גואטמלה, למשפחה "מעורבת" אשכנזית-ספרדית. הוריי היו חברים מן המניין בבית הכנסת הרפורמי, והיינו קשורים גם לבתי כנסת אורתודוכסיים; אני זוכרת היטב איך נהגתי לשחק על פסל האריה מחוץ לבית הכנסת הספרדי ועל המדרגות הלולייניות בבית הכנסת האשכנזי.
כשהגעתי לישראל בגיל תשע התחלתי לראשונה לעסוק ביהדות שלי. בישראל הייתי חייבת להכריז כל הזמן מה אני – דתיה או חילונית? ורגע, את אשכנזיה או ספרדיה? את רפורמית או מסורתית?
בשנות ההתבגרות שלי בישראל, בפרט כאשר התחלתי להשתתף ברצינות בפעילויות של תנועת הנוער "נעם" והתחברתי לילדים שהוריהם היו דוברי אנגלית, התחלתי לדמיין איך היו נראים חיי אם הייתי גדלה בתרבות אחרת. יהדות אמריקה הקסימה אותי במיוחד, וחשבתי כמה נהדר יהיה אם לתנועה שלנו תהיה תנועת אחות ב-USY. בה-בעת פיתחתי סלידה כלפי צעירים אמריקאים, וכמו רבים אחרים בני גילי זרקתי מפעם לפעם לאוויר ביטויים כמו "אמריקקי" או "אמריקאים סתומים".
אנו עוברים ביעף כמה שנים קדימה, ואני כבר בוגרת ואמא לילדים. גרנו בארצות הברית פעמיים, ארבע שנים בפעם הראשונה ושלוש שנים בפעם השניה. בשתי הפעמים עלתה לבסוף השאלה אם אחרי השליחות נישאר בארה"ב, ובשתיהן התשובה שלי הייתה ברורה מאוד: אני רוצה שילדיי יהיו ישראלים.
בפעם השניה שלנו בארה"ב כבר היו לנו שלושה ילדים. הגענו מישראל לשיקגו והתאהבנו בקהילה המקומית. לראשונה בחיי הבוגרים חשתי שאני מוקפת בהורים המאמינים באותם ערכים כשלנו, ואיני צריכה לחפש אותם בזכוכית מגדלת כמו בארץ. הילדים חיו ונשמו כבוד, נימוסים וסובלנות. כששילבנו את הילדים בבית הספר היהודי, ילדים חובשי כיפה בכיתה והשתתפות בתפילה מדי יום היו חוויות חדשות ומפתיעות מאוד בשבילם. כשתמה תקופת השהות שלנו שם, הם כבר היו כדגים במים.
עם זאת התגעגעתי להרבה דברים בחינוך הישראלי. שמחתי מאוד למצוא ערכים משותפים מסוימים אצל חבריי החדשים באמריקה, אבל חשתי את היעדרם של ערכים אחרים משותפים שהיו לי עם הורים ישראלים. התגעגעתי לתלמידים האוחזים בדעות מוצקות ואף מביעים אותן בקול. התגעגעתי לעידוד היוזמה והמנהיגות. התגעגעתי למנעד הרגשות הרחב שילדים בישראל מתרגלים אליו: חרדה, תדהמה, כעס, התרגשות. התגעגעתי להוויה שבה החגים הם חלק מהדנ"א של החברה.
הבנתי יותר ויותר כי החוזקות של יהודי אמריקה הן בדיוק נקודות התורפה של יהודי ישראל ולהפך.
השירות הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען עמנו הוא ליצור סוג חדש של זהות יהודית, שמשלבת את שתי התרבויות
ואז, ערב אחד, הכתה בי תובנה חשובה יותר. בית הספר של ילדיי ערך סעודת פרֵדה משני השליחים שלו, ואני השתתפתי כהורה וכאשת מקצוע – הדרכתי גם את השליחים וגם את צוות בית הספר. התיישבתי ליד ג'ודי המנהלת והתחלנו לשוחח על יהדות ישראל ועל יהדות אמריקה, ואז לראשונה נפל לי האסימון; השירות הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען עמנו הוא להצליח ליצור סוג חדש של זהות יהודית, זהות שמשלבת בתוכה את שתי התרבויות הללו.
לאורך השליחות, ובפרט במהלך השיחה הזאת, הבנתי כי בעצם היציאה לשליחות יצרתי יהודי היברידי, דו-תרבותי שכזה. הילדים שלי ישראלים מאוד אבל יש בהם גם מרכיב אמריקאי לא מבוטל. המחשבה הזאת ריגשה אותי אף כי ידעתי שלזהות כזו יש גם מחיר.
אבל האם אפשר לעשות זאת בקנה מידה רחב? מה בעצם עלינו לעשות כדי להתחיל למזג בין האיכויות הללו? איך יוצרים את השילוב?
אחרי שחזרנו לישראל הבנתי את גודל האתגר. אנשים נוטים לדבוק בזהויות; התרבות וההתנהגות המקובלת הן חלק מן הסיפור שלהם. אולי כשאדם הופך להיברידי הוא גם מאבד מרכיב יסודי בזהותו. הישראלים שפגשתי בשיקגו סברו שהשתלבות מלאה בתוך הקהילה היהודית המקומית היא בגדר משימה בלתי אפשרית, ועל כן נטו להתחבר זה עם זה ויצרו מעין תשתית לקהילה יהודית מקבילה. גם בחנתון, היישוב שבו אני גרה, זיהיתי בעיה דומה. בתוך הקהילה הישראלית הגדולה יש תת-קהילה של משפחות עולים דוברות אנגלית, ואפילו כאן אפשר לראות את ההתפצלות: יהודים שזהותם אמריקאית יותר ויהודים בעלי זהות ישראלית מתקשים למצוא שפה משותפת ולהגיע לעמק השווה. בסופו של דבר קל יותר לבני קבוצה מסוימת להתחבר לשאר בני קבוצתם מאשר להתחבר לבני קבוצות אחרות.
יצירת מקום שבו יהודים יוכלו לפגוש באמת יהודים ששונים מהם הפכה לאחת ממשימות חיי, והמחקר האחרון של מכון פיו (Pew) הראה לי עד כמה המשימה הזאת דחופה. המחקר, שהתפרסם בשנת 2021, מצא כי הזהות היהודית המשותפת חלשה יותר מאי-פעם. אנחנו מתרחקים זה מזה יותר ויותר. מערכות הבחירות האחרונות בישראל וכן המצב הפוליטי בארצות הברית מספרים סיפור דומה.
השאיפה שלנו במדרשת חנתון היא ליצור מרחב כזה בדיוק: מקום שבו יהודים מכל רחבי העולם יוכלו ללמוד יחד, להחליף רעיונות וללמוד זה מזה. חילונים, דתיים, אמריקאים, ישראלים. יהודים ושאינם יהודים. אנו מבקשים לבנות נווה מדבר שבו נוכל לגשר יחד על הפער והמרחק.
נראה לי שהעשיה הזאת מסוגלת ליצור מרחב שבו החלום שלי יקרום עור וגידים. אולי כאן בחנתון תיוולד יהודיוּת חדשה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
את המאמר הזה כתבתי לפני שנים אחדות. כעת, בנימה אישית, אני מודה שלפעמים אני תוהה אם יצירת זהות היברידית כזו אצל ילדיי הייתה מעשה נבון. הבן שלי לא רוצה שום קשר עם אמריקאים, ואילו הבת הצעירה שלי מעדיפה לחיות באמריקה. לפעמים הם אינם מרגישים שייכים – כשאדם ספוג אפילו במעט בתרבות אחרת הוא עשוי להרגיש שהתרבות שבה הוא חי זרה לו לגמרי. עם זאת, מנקודת המבט של יו"ר התנועה המסורתית בשש השנים האחרונות אני רואה את השינוי בחברה הישראלית. התופעה של יהודים דו-תרבותיים שכאלה נעשית נפוצה יותר ויותר. הזהויות ההיברידיות המתרבות הן כמשב רוח רענן בחברה היהודית המקוטבת של ימינו.