בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות.
ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת.
פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת, והלכו לקבל איש את פני רעהו.
פתח הר' מוורקי ואמר: "אספר לך חדשות – החסידים שלך והחסידים שלי השלימו ביניהם, ואינם חולקים עוד".
כאשר שמע זאת הר' מקוצק הזדעזע וקרא בקול ובחכמה נפלאה: "אם כך, גבר כוח השקר, והצליח השטן למחות את נקודת האמת מן העולם!"
הביט בו הר' מוורקי בפליאה ושאל: "מנין לך זאת?"
השיב הר' מקוצק: "במדרש מסופר כי בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם נחלקו המלאכים וכוחות השמים ביניהם. מידת החסד אמרה: ראוי לאדם שייברא, כיוון שהאדם גומל חסדים. מידת האמת אמרה: אל ייברא, כי האדם כולו שקרים.
גם השלום הצטרף אל האמת וטען: האדם כולו קטטה, ולא ראוי שייברא. על פי המסופר במדרש נטל הקדוש ברוך הוא את האמת והשליכה ארצה כדי שיוכל לברוא את העולם".
"האין זה מדרש פלאי וקשה להבנה?" שאל הר' מקוצק, "הרי גם אם הושלכה האמת נותר עדיין השלום, שאף הוא התנגד לבריאת האדם! מדוע את השלום השאיר הקדוש ברוך הוא על כנו?"
המשיך הר' מקוצק ואמר: "אלא שכיוון שהושלכה האמת, יכול השלום לשרות בין בני אדם, וטענתו של השלום כי האדם כולו קטטה אינה נכונה עוד.
כעת, כשאבדה האמת, עושים בני האדם שלום ביניהם, ולא אכפת להם כל כך אם זו הדרך הנכונה לעבוד את הבורא או שהדרך ההפוכה היא הנכונה. ואם כך – יש שלום בעולם, אלא שזהו שלום של שקר".
