גדי טאוב הוא פובליציסט וסופר ישראלי, דוקטור להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, ומהמבקרים הבולטים של הפוסט-מודרניזם בישראל. הפוסט-מודרניזם, הוא מסביר, הוא עמדה פילוסופית, שהאמת, המציאות, וערכים כמו זכויות אדם אוניברסליות, הם מושא התקפתה הישיר. יש לה יחסי ציבור טובים מספיק כדי שרובנו לא נשים לב במבט ראשון להשלכותיה היותר חמורות.
הוא מותח ביקורת חריפה על התקינות הפוליטית ("פוליטיקלי קורקט"), שכוונתה הייתה לחזק קבוצות מודרות או מוחלשות, וטוען שמדובר בתופעה הרסנית שמביאה לפגיעה בחופש המחשבה והדיבור, ושהתקינות הפוליטית היא "איסור לומר את האמת".
"בחסות הטענה שאין דבר כזה אמת, הציווי המסורתי של חתירה אחר האמת התחלף באיסור לומר אותה ובחובה להתכחש לה", הוא כותב בספרו "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית".
אתה כותב בספרך: "מה שמתחיל בנטישת האמת, סופו להיגמר בנטישת המוסר". זו אמירה חריפה מאוד, בעיקר בגלל הנחות היסוד שלה, שאומרות שאנחנו כחברה, ובהובלת התפיסות של הפוליטיקלי קורקט והפוסט-מודרניזם, נמצאים במגמת נטישת האמת, או מובלים אל מגמה כזאת.
מבחינה פילוסופית, אם אתה רלטיביסט ביחס לעובדות אתה לא יכול לא להיות רלטיביסט ביחס לערכים. אם לא מסכימים שיש אמת אפיסטמולוגית אז איך אפשר להסכים שיש אמת מוסרית? האמת המוסרית היא הרי קומה שניה על האמיתות האפיסטמולוגיות. אם כל האמיתות הן יחסיות, איך אפשר להחריג מזה את המוסר? איך המוסר יכול להיות אוניברסלי, אם האמיתות אינן אובייקטיביות ואם אין דבר כזה אמת אובייקטיבית?
אבל הדיון אינו פילוסופי בלבד, כי אנחנו רואים מה שקרה בפועל – התחילו ממוסר יחסי והגיעו ליחסיות של הידע (רלטיביזם אפיסטמולוגי). הבסיס של התפיסה הזאת הוא שאם אין אמת אחת, תהיה יותר סובלנות בחברה. אך זו טעות בעיניי. אנחנו נוטים לומר שהבעיה של הסובייטים הייתה שהם האמינו שיש רק אמת אחת – של מרקס, ולכן נהיו חסרי סובלנות לכל השאר. המשטרים הטוטליטריים אינם בנויים על אמת אובייקטיבית אלא על העדר אמת, אבל זה לא כל הסיפור, זו התאוריה. הפרקטיקה היא שמכיוון שמפלגות טוטליטריות לוקחות לעצמן את הזכות לומר מהי האמת, הן בעצם מלמדות שאין אמת – יש רק כוח, והוא אצלן. וכך קורה שתחת שלטון סטלין החליפו ערכים באנציקלופדיה וצנזרו אירועים, אנשים ועובדות שאינן מתאימות לאידאולוגיה השלטת. הטוטליטריות מלמדת שהאמת היא מה שאנחנו נגיד לך.
האירופאים הבינו שהתפיסה של העדר אמת פירושה שיש רק כוח, והיא דבר אפל ומסוכן, אך באמריקה הליברלית חשבו שאין אמת אחת – יש הרבה אמיתות, ולכן נהיה יותר סובלניים.
האם אין הבדל בין העמדה שטוענת שאין אמת לזו שאומרת שיש אמיתות שונות?
אכן, אין הבדל ביניהן, זה אותו הדבר. כי על מה מבוססות ה"אמיתות"? מכיוון שלא יכול להיות ביסוס לכמה אמיתות בו-בזמן, הן לא אמיתות אלא דעות. הטענה "לכל אחד האמת שלו" פירושה שלכל אחד הדעה שלו. רק טענה אחת יכולה להיות אמיתית. אם הכל סובייקטיבי אז המשפט "לכל אחד האמת שלו" הוא נטול משמעות. אכן, ברור שיש עמדות שונות.
לדבריך, האינטלקטואלים והחוגים האקדמיים גורסים שאין דבר כזה אמת, ואף – כפי שאתה מנסח זאת – אסור לומר את האמת אלא יש להתכחש לה.
היסטוריון שחוקר את ההבניה החברתית של יחסי הכוח אמור לחקור את האמת, את העובדות על ההבניה הזאת, אבל אם מושג האמת הוא חלק מההבניה של יחסי הכוח, אז הוא לא יכול לומר את האמת על העבר כי כך, לתפיסתו, ישכפל את יחסי הכוח. וכך נולדות תוכניות לימודים שבהן הפוליטי גובר על הכנות המחקרית, או לפחות על האמת, כי לתפיסתן יש לספר על העבר כדי לשנות את העתיד. ולא כדי להבין את העבר או ההווה. כך ה"נכון" האידאולוגי גובר על האמת ההיסטורית.
הדוגמה הטובה ביותר לסכנה שבתקינות הפוליטית, עד כדי כך שבהסתרת האמת שלה היא הורגת, פשוטו כמשמעו, היא מה שקרה בזמן שהתפרצה מחלת האיידס בקהילת ההומואים בסן פרנסיסקו. פעילים למען זכויות ההומואים מנעו מידע מהציבור על אופני ההדבקה מחשש שהדבר יפגע בדימוי הקהילה. חוברות ההסברה שהופצו במרפאות שם לא הסבירו את האופי המיני של ההדבקה ולא המליצו על אמצעי ההגנה האפקטיביים, ובכך תרמו להתפשטות המחלה ולמוות של רבים שלא קיבלו את המידע הרלוונטי, כביכול כדי להגן עליהם.
יש לציין שטראמפ כן זכה בבחירות בארצות הברית לפני ארבע שנים. זאת אומרת שהכוח הזה, שמתנגד לפוליטיקלי קורקט ואומר את האמת בפרצוף – כן ניצח. האם זה לא מקלקל את התאוריה שלך, על השתלטות האינטלקטואלים על התקשורת, השיח והחברה?
זו הייתה נסיגה של ארבע שנים בלבד, ועכשיו אלו העמדות הרשמיות – של הפוסט-מודרניזם, הפוליטיקלי קורקט והפוליטיקה של הזהות.
תנועת Black Lives Matter היא תנועה נוראית, משום שהיא כאילו דואגת לחיי שחורים, אבל בפועל הדרישה שלה היא לצמצם את נוכחות המשטרה. אבל השחורים סובלים מכך שהם נרצחים בידי שחורים ולא בידי המשטרה הלבנה (זה מגובה במחקרים), אז זה מה שהם צריכים? פחות משטרה? לכן תנועות כאלה הן בגידה באינטרסים שעליהם מנהיגיהן מצהירים.
האם יש תופעות דומות בישראל?
כידוע, בישראל יש תת-שיטור במגזר הערבי. אחרי דו"ח ועדת אור (ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לבירור ההתנגשויות עם כוחות הביטחון בגל מחאות והפגנות של ערביי ישראל באוקטובר 2000, נ"נ), הפחיתו את נוכחות המשטרה בערים וכפרים ערביים, בעקבות הטענה של שיטור יתר. התוצאה היא לרעת הערבים. כך קרה גם באמריקה – מהומות שהתחוללו לאחר שנורה בחור שחור לא חמוש גרמו לנסיגה של המשטרה, מכיוון שכניסת שוטר לשכונה שחורה עלולה להביא להתפרעויות. נסיגה זו יצרה עליה במספר מקרי הרצח, מה שמכונה "אפקט פרגוסון", וקורה גם בישראל בחברה הערבית.
האם המצב של התפשטות התקינות הפוליטית, השתלטות הפוסט-מודרניזם ותפיסות של העדר אמת – קיים בישראל ברמה דומה למצב בארצות הברית?
במידה מסוימת כן. האליטות בישראל נוטות לכך, והן עושות זאת כביכול בשם קבוצות שהן טוענות שהן מקופחות. בישראל הקבוצה המרכזית שטוענים בשמה לקיפוח היא המזרחיים, אבל המזרחיים עצמם מתנגדים לטענה הזאת. המזרחיים בישראל לא מאמינים בפוליטיקה של הזהות. רק האינטלקטואלים תומכים בתפיסה זו, אבל זה לא חשוב כי האלקטורט לא בצד הזה. במאבק היותר גדול בין האליטה הפוסט-לאומית לציבור הלאומי רוב המזרחיים מאמינים בלאומיות ולא בעדתיות. הפוליטיקה של הזהות מגיעה מלמעלה – מרובי ריבלין ונאום ארבעת השבטים, מהקשת המזרחית, ממרצ. מלמטה באה הלאומיות, וטוב שכך. הציבור נבון יותר מהאליטה שמנסה לחנך אותו.
תפיסת הפוליטיקלי קורקט הביאה גם לתופעות קיצוניות והזויות, בעיקר בארצות הברית, אבל האם אין לה גם חשיבות והישגים? אם אנחנו מסתכלים על קבוצות מוחלשות שנעשה להן עוול וחוו דיכוי והדרה, ואנחנו רוצים חברה צודקת וטובה יותר, האם התפיסות האלה לא השפיעו גם לטובה על המציאות?
אולי בשוליים, והמחיר גדול מאוד. הרעיון שנפתור את בעיות המציאות דרך דימויים חיוביים רק מכחיש או מסתיר את המציאות במקום לפתור את הבעיות. בדוגמה של האיידס שהוזכרה לעיל – זה טוב שלאנשים לא יהיו דעות קדומות נגד הומואים. האם זה עוזר בסוף? היה שווה את הסיכון? האם הכחשת המחלה בהתחלה גרמה למצב טוב יותר? הרעיון שניתן לפתור את הבעיה על ידי תיקון דימויה הוא מוטעה בכל מקום ובכל הזדמנות.
אל מול האינדיווידואליזם, שנקשר לפוליטיקה של זהויות, אשר גורמת לאטומיזציה של החברה – איך אפשר לשמר סיפור משותף ולכידות לאומית, ועם זאת להכיר בסבל של האחר, מבלי למחוק את זהותו?
חלק מהפוליטיקה של הזהות היא הפוליטיקה של ההבדל, שאומרת שנעמוד על ההבדלים יותר משנדגיש את המשותף.
אני בעד מיזוג גלויות, אבל שכל הגלויות יהיו שותפות למיזוג. זה ההבדל בין הפוליטיקלי קורקט והפוליטיקה של זהויות ובין הסנטימנט של רוב המזרחיים בישראל. עובדה שמצביעים למחנה הלאומי ולא למפלגות עדתיות שישמרו את הזהות העדתית שלהם. המזרחיים הם ציונים ולכן הם בעד כור ההיתוך. המזרחיים הם היום משענתו של כור ההיתוך. האליטה נעשית פוסט-לאומית ודוגלת בפוליטיקה של זהות. הפוליטיקה של הזהות מסכסכת בין השוליים למרכז. היא אומרת להם: אינטגרציה היא כניעה, אתם צריכים להיבדל. בחברת מהגרים, במקום לעודד היטמעות, שהיא החזון של העתיד המשותף, נותנים חזון של עתיד מפריד.
אבל אם זו היטמעות לתרבות מסוימת, אז אין מקום לתרבות שנטמעת בתוכה.
זה לא מה שקרה בפועל, זה היה יותר גמיש. אני בעד שכולם ישתתפו בעיצוב הזהות המשותפת, לכן מיזוג גלויות הוא דימוי טוב, כי כל מי שרוצה להשתתף בעיצוב הזהות המשותפת אומר שאנחנו לא משמרים את העבר המפריד אלא תורמים יחד לעתיד מחבר. זה החזון המתוקן של כור ההיתוך. הקבוצה שעכשיו תומכת בו ביותר היא מה שאבישי בן חיים קורא "ישראל השניה", והמחנה הלאומי שרוב המזרחיים נמצאים בו.
אחרי כל זה – שיעור נישואי ה"תערובת" בישראל הוא כזה שבסופו של דבר הקטגוריות האלה יהיו רק נוסטלגיה.
אחת הטענות של הפוליטיקה של הזהויות, בקשר להתערבות במצוקה של קבוצה, אומרת שהקבוצה ההגמונית לא יכולה לייצג ולבקר קבוצה אחרת שסובלת ממצוקה בלי שזה יהיה מתנשא וייחשב לניכוס תרבותי. רק לחברי הקבוצה עצמם מותר לבקר את עצמם ולהחליט על עתידם.
מי שמקבל עמדה זו מונע את העזרה ממי שזקוקים לה. בתנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג סילקו מסיבה דומה את הלבנים (והיהודים) מהתנועה, וכך עצרו את התקדמות השחורים והשתלבותם בחברה האמריקאית. אתה לא יכול לבקש שיבינו את הקורבנוּת שלך וגם לומר ש"אף אחד לא יכול להבין אותך אם הוא לא אתה". אני לא מקבל את זה, כי אנשים יכולים להבין זה את זה. לא רק מי ששייך לקבוצה רואה את הדברים יותר טוב מכולם. לפעמים כן, אבל לא בכל דבר, ולכן אפשר וצריך להסביר. אני לא בעד שאחרים יכתיבו, אבל להגיד שקולם של אחרים לא צריך להישמע זה לא הגיוני ומפרק בריתות. כאשר התנועה לזכויות האזרח פנתה מאינטגרציה לסגרגציה מרצון – היא החזירה את הסגרגציה, שהיא פגיעה במיעוט. כשהסגרגציה מגיעה מטעם המיעוט היא לא פחות מזיקה מכשהיא מגיעה מטעם הרוב.
ולסיום, אי אפשר בלי לזכיר את תקופת הקורונה ומשמעויותיה לענייננו. בין אוניברסליזם ללאומיות – הקורונה התפשטה בזכות הגלובליזציה אך מהר מאוד נסגרו כל הגבולות, מה שחולל דווקא התכנסות לאומית. איך כל זה ישפיע?
אני מקווה שהקורונה תפוגג את חלומות הכפר הגלובלי ותחזיר אותנו לסדר שביסודו הוא לאומי. שתגרום לנו להתפכח מהרעיון שסין היא מעצמה שוחרת טוב. הזדון הסיני בולט מאוד והקורונה היא משל ומופת לזה.
