משפט צדק

בקיץ האחרון השתתפתי בערב לזכרו של ברל כצנלסון. בהכנותיי לקראת ערב הזיכרון קראתי בכתבי כצנלסון ועברתי על מסמכים בחיפוש אחר משהו שמזכיר את התקופה שלנו או מתאר אירועים דומים. הינה לפניכם חלק ממאמר שבו מספר ברל כצנלסון על אירוע מקומם שנחשף אליו:

עלה בגורלי להיות עד למעשים שנעשו בצִבּור עברי באחת המושבות בארץ-ישראל, מעשים שתפארת הם לעושיהם, ושיש מהם ללמֹד גם על טהרת-הרוחות ועל חוש-הצדק של אותה הסביבה שבתוכה נעשו. אפשר תאמינו לי, שלא היה ברצוני להוסיף פחם על אש התמיד של זרות והתנכרות בין חוגים שונים שבצִבּורנו, המתלקחת לפעמים קרובות ביתר שאת. יודע אנכי את כל חֻולשת כֹּחם של המתמרמרים שלנו, ומה תועלת ברגזם? ואין לי שום רצון להוסיף צער על צערם ולשלֹל את שארית המנוחה מאותם האנשים שגם בלאו הכי אין בהם משלוַת הרשעים. אבל כל דרכי-השלום שבחרתי להגין על העשוקים מידי עושקיהם, מבלי לגלות קלון אנשים מישראל ברבים, לא הביאו לשום תוצאות. לעבֹר על כל מה שראיתי בשתיקה אי-אפשר לי, מפני שעיני ראו ולא זר בדם נפשות-אנשים נקיים, המֻכים על לא חמס בכפם, וגם בכל עִוות-הדין שנעשה למֻכים, דורשי-המשפט, על ידי בחירי עם סגולה, בארץ סגולה. פונה אני אליכם, מפני שבמצב צִבּורנו, בקהותו וקרירות-נפשו, לדברים הנוקבים את עֹמק ההויה שלנו, המערערים את אפשרות-קיומנו והמשפילים עד שאֹל את ערך-קיומנו, אין למי לפנות. אין כתֹבת. ואתם המטפלים באופן רשמי בעניני התימנים, סוף סוף הכי קרובים אל החלל. אספרה לכם את מה שראו עיני, ובעד כל אות ותג מדברי הנני נכון לתת דין-וחשבון לא רק לפני המשפט החֻקי, כי אם גם לפני הדַיָן הפנימי שבלב.

במוצאי-שבת כ"א תמוז לנתי בעברי בדרך בתוך קבוצת פועלי ישראל שבכרכור. באמצע הלילה העירוני ארבעה תימנים, יחפים וערומים למחצה, שדִברו מתוך קור ורעדה. הם עכשיו באים מחדרה. בני-המושבה השומרים התנפלו עליהם כשהם ישנים לבטח, ערומים בתוך שקיהם, והכום. יותר לא תפסתי. רק הסימנים החיים של מקרה-הלילה מִלאו אחרי הדברים: חבורות וצלקות מגונים שונים, כחולים ואדֻמים על חלקי הגוף השונים, והנה מכה ארֻכּה, קרושת-דם, מכת-"קורבאטש" [שוט] על פני קדקדו של הזקן. כואבים, עגומים ונעלבים באו אלי לדרֹש משפט והגנה. העלובים חשבו בתמימותם, שאיזה תעודת-בחירה בעולם הפועלים מנחילה גם כח בעולם הזה. לפני שחר יצאנו לחדרה לבקש משפט מועד המושבה. את המכות והפצעים בדק הרופא הד"ר בֶּהם, והעיד עליהן. בבית הרופא נזדמן לנו חבר ועד המושבה שכבר ידע לספר על דבר תימנים-מכים וגם להטיף מוסר לפצועים: לא טוב הדבר, מלחמת אחים וכו'. בבית הועד גם נודע לנו, שמסדרי השמירה […] כבר פנו בקֻבלנא על התימנים, ועכשיו לא ידוע מי המאשימים ומי הנאשמים.

ברל כצנלסון, "משפט צדק"[i]

"לעבֹר על כל מה שראיתי בשתיקה אי-אפשר לי, מפני שעיני ראו …. בכל עִוות-הדין שנעשה … על ידי בחירי עם סגולה, בארץ סגולה"

סיכומו של הדיון: הקורבנות הפכו להיות הפושעים, והפושעים הפכו להיות קורבנות, אך ועד המושבה קבע כמס שפתיים פיצוי זעום בשביל לצאת ידי חובה.

מכאן אני רוצה לקפוץ מאה שנים קדימה ולהזכיר כאן שני אירועים שקרו בעת הזאת.

מקרה ראשון – פרשת השופט דרורי:

בינואר 2006 הגיע אדם במכוניתו לעמדת התשלום בחניון מרכז העיר ירושלים. הוא סירב לשלם עבור שעות החניה, אך הקופאית התעקשה ועמדה על כך שישלם את אשר הוא אמור לשלם. הקופאית הייתה בת הקהילה האתיופית.

האיש סירב בכל תוקף, ולאחר דין ודברים דרס אותה וגרר אותה לאורך 15 מטרים. הקופאית נחבלה ונפצעה.

העניין הגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ומה קבע בית המשפט בראשות השופט משה דרורי? השופט הנכבד לא הרשיע את הנאשם, וקבע כי על הדורס – המועמד למינוי כדיין בבית הדין הרבני – לבצע 180 שעות שירות לתועלת הציבור.

וזה עוד לא הכול – השופט ציין בפסק הדין, בהתייחסו למהלך המשפט: "האירוע המכונן שעברה האישה הוא הוכחה כי התקבלה סופית לחברה הישראלית כשווה בין שווים".

החלטתו של השופט הכתה את הקהילה האתיופית בהלם ועוררה בה כעס רב.[ii]

מקרה שני – פרשת האצניות:

באוגוסט 2012 נערך בסמוך לקיבוץ גבעת ברנר אימון שגרתי של קבוצת רצים ורצות מנבחרת ישראל לנוער באתלטיקה  – כולם יוצאי אתיופיה. במהלך אימון הריצה הגיח טרקטורון אשר הרוכב עליו נסע בפראות וסיכן את הרצים. חברי הנבחרת העירו לרוכב לא פעם ולא פעמיים, אך הרוכב לא התייחס לאזהרות, המשיך בשלו וחזר להפריע להם, עד שבשלב מסוים פנה פניית פרסה ושעט לעברם.

שתי אצניות נפצעו ואושפזו לתקופה ארוכה; בעקבות הפציעה נהרסה להן הקריירה.

לצערי גם במקרה הזה בית המשפט לא עשה צדק. בתאריך 26/10/14 פסק בית המשפט המחוזי בלוד כי הוא מזכה את הדורס. כך כתבה השופטת לורך: "ההתרשמות מהנאשם הינה כי מדובר באדם נבון מאוד, קשוב לכל הסובב אותו, בעל זיכרון מדהים"…

הנחתי כאן שלושה אירועים שהמחבר בניהם הוא חוסר צדק. האירוע הראשון אירע לפני למעלה ממאה שנים. האירועים האחרים קרו כאן, בעת הזאת. נוסף עליהם יש עוולות רבות ואירועים קשים אשר עוברים לרובנו מתחת למכ"ם. ברוב האירועים הללו פוגשים אוכלוסיות מוחלשות, לא חלשות – אני מדגיש בכוונה, לרוב האוכלוסיות הללו מורכבות מיוצאי אתיופיה, חרדים, ערבים, מזרחיים, נכים.

חובה עלינו להילחם בתופעות האלה ללא מורא, כי בסופו של דבר המדינה הזאת היא הבית של כולנו ללא הבדל דת, מין, צבע ונטיה מינית. אם לא נילחם, אם לא נדע לומר את הדברים בפה מלא ובבהירות, אם לא נמצא את המחבר בינינו – אנחנו בפתחו של אסון. אסור בתכלית האיסור להתעלם, כי בסופו של דבר התופעות הקשות הללו יתפוצצו לנו, לכולנו, בפנים.

ישנם רבים משני המחנות – מחנה הימין ומחנה השמאל – אשר המצב הזה נוח להם מאוד. עבור המחנה האחד, שיסוי הוא הדבר הטוב ביותר, הפרד-ומשול היא השיטה המועדפת, כי על ידי שנאה מייצרים טובים ורעים. מחנה זה הוא האדריכל של פוליטיקת הזהויות, תפיסה אשר לדעתי היא אסון לחברה. אם כל שבט יראה רק את עצמו ולא יסתכל סביבו, יהיה זה אסון שנשלם עליו מחירים כבדים בעתיד. את חלקם אנו משלמים כבר היום.

המחנה השני עסוק לרוב בלמידה, בהתגוננות, בהתנצלות ובהצטרפות להפגנות כהזדהות. כל זאת מרצון טוב, מעמדה של אמון. אך לפעמים המחנה הזה טועה בדרך, וחושב שבעקבות ההזדהות וההצטרפות ייבקעו החומות והשערים ייפתחו. בעקבות ההזדהות שלו הוא מתבלבל לפעמים, ופועל לאחר מכן בפטרונות מבלי לשים לב: "הייתי איתכם", "תמכתי" ועוד.

לא, זה לא עובד כך ולעולם לא יעבוד כך.

לקהילה שלי אין פריווילגיה לצאת לזעוק נגד שחיתות כי היא נאבקת על הזכות לחזור הביתה בשלום

בשנים האחרונות גורמים אינטרסנטיים פתחו ב"ספורט לאומי" שעיקרו – שיח שנאה נגד אשכנזים, וסימון האשכנזים כאשמים העיקריים במה שקורה היום. הגורמים האלה קוראים לשיח השנאה שלהם במילים מכובסות "ישראל הראשונה" מול "ישראל השניה", "השבט הלבן" ועוד. נכון, אי אפשר להתעלם מכך שנעשו פעם עוולות, אך אסור לנו ליפול בפח הזה. צריך לתקן את מה שאירע בזמנו, אך אסור ליפול למלכודת השיסוי, ויש למנוע ממגמה זו להתרחב.

מוטלת עלינו החובה לקחת אחריות ולא לתת לבעלי אינטרס מכל צד להוביל אותנו לכאוס. אנחנו נמצאים כרגע בשעת חירום חברתית, בצומת דרכים מסוכן.

אשתף אתכם בכמה חוויות אשר חוויתי בתחילת המאבק בכיכר גורן בפתח תקווה, בסמוך לבית היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. פעמים רבות נשאלתי היכן האתיופים. בהתחלה עניתי בחצי הומור: הם נמצאים בבית… ואז הבנתי שאנשים באמת לא מבינים למה הקהילה האתיופית לא יצאה למחות, והתחלתי להסביר. זה היה מתיש ולא קל.

השאלות הללו נשאלו שוב גם במחאת בלפור, ובשלב הזה הן כבר הרגיזו אותי, והתחלתי להסביר שלקהילה שלי אין פריווילגיה לצאת לזעוק נגד שחיתות, ולפעול למען מטרות חשובות אלו ואחרות. הקהילה שלי נאבקת על הזכות להישאר בחיים, על הזכות לחזור הביתה בשלום לאחר יום עבודה; הורים מעבירים לילדיהם בבוקר תדריך צבאי שמפרט מה עושים כאשר שוטר פונה אליהם ולמי מתקשרים מייד. המאבק שלנו הוא מאבק של אין ברירה, מאבק למען החיים.

כבן הקהילה, אני מאמין בשוויון ובצדק לכול ללא הבדל דת, מין, צבע ונטיה מינית. אני אתייצב בכל מקום אשר נעשה בו אי-צדק, ואני עושה זאת מזה כמעט שני עשורים ממקום טהור, כן ומאמין – כי רק במקומות הללו יחל השינוי.

השינוי יחל בחינוך, מגיל טף והלאה. החברה שלנו היא חברה מדהימה ושסועה.

"יש כאן לא רק ענין הצלת עשוק מידי עושקו כּי אם גם, ובעיקר אולי גִלוי החרפה של חֹסר כל משפט וצדק בצִבּור העברי", כפי שכותב ברל כצנלסון בסיום מאמרו.

כולנו חייבים לקחת אחריות כי זה שלנו, של כולנו. אין לנו בית אחר.

[i] כצנלסון, ב' (1913). משפט צדק. הפּוֹעל הצעיר, 42, 14–15.

[ii] חשוב לציין שבערעור שהוגש ביטל בית המשפט העליון את החלטתו של השופט המחוזי, והרשיע את הנאשם, ואף הוסיף לעונשו שנת מאסר על-תנאי.