חמש וחצי לפנות בוקר, הנהג של אוּבֶּר מתקשר, הוא בחוץ. הקדים בעשר דקות. מריק מתעורר כשאני מפילה בקבוק מים מתכתי. צליל חד נשמע ברחבי הבית. רצפת פרקט, שומעים הכול. הוא עוצר אותי על יד הדלת, מניח עליי יד עייפה. אני יודעת מה הוא הולך להגיד, אז מקדימה אותו וחותכת: "אני ממהרת. עוד רבע שעה מתחילים הפקקים והרופא לא יכניס אותי אם אני אאחר בדקה. אמריקאים, יו נו". הוא רוצה להגיד לי שוב שלדעתו הבדיקה מיותרת, אבל מבין מהמבט שלי שאני כבר החלטתי. "טוב, תתקשרי כשאת אחרי".
אני יוצאת, משב רוח צונן וטיפות גשם של סוף מרץ בקליפורניה, חדות כמו סיכות. מהדקת את המעיל, מחליקה אל האוטו. הנהג, מבטא זר, נראה מקסיקני, מרים עיניים: "אר יו רדי מא'ם? איי סי יו גו טו האספיטול. נוט א לונג דרייב, טוונטי מינטס".
אני נשענת על החלון, וכמו בבדיקה עם מיכאל לפני שבע שנים וכמו בבדיקה עם אבשלום לפני ארבע, אני מייד נזרקת אל אותו בוקר שמונה שנים אחורה. חדר קטנטן בהדסה הר הצופים, היריון ראשון, מילים מרחפות אז מעליי: את עוד צעירה, אין מניעה לנסות מייד אחר כך שוב, את צעירה, זה שבוע יחסית מוקדם, אפשר לסיים את ההיריון בקלות.
אחרי זה כלום, חושך, רק זוכרת את התחושה אחרי, כשהבטן חלולה והלב לא מרגיש.
"וור יו פרום?" הנהג שואל, מחזיר אותי אל הכביש המהיר של סאן-דייגו. "איזראל", אני עונה.
"אוו, איי אם קריסצ'ן". הוא מתרגש, מביט בי במראה: "מיי דרים איז טו גו ד'ר. האב יו בין טו ג'רוזלם?"
אני מחייכת, רואה בדמיוני את הפקק של רחוב עזה, את השיירה של ביבי שהייתה מעירה אותנו בצפירות אימה כל בוקר, את הפקקים, את הלכלוך. עיר אהובה ורועשת, רחוקה ממני עכשיו. "יס, איי וואז בורן ד'ר".
נכנסת אל קבלת החולים, השם שלי מופיע בצג מעל המזכירה, נפרדת מאלף דולר השתתפות עצמית ונכנסת. שתי אחיות מקבלות אותי בחיוך מצוחצח, נשכבת על המיטה. "No husband?" שואלת האחות לפני שסוגרת את הדלת. "יס האזבנד", אני עונה, "באט ווי דונט האב פאמילי היר, סו הי סטייד וויד' מיי טו אד'ר סאנס, אט הום".
הרופא נכנס, מעיף מבט קל בניירות, אני מחייכת לעצמי – הוא לא אמריקאי, איזה מזל. מביט בי ואומר בעברית, במבטא כבד: "שלום. אני יהודי מאיראן, הייתי בתל-אביב הרבה פעמים, לא אוהב ירושלים, רק תל-אביב". אני צוחקת בהקלה, אין לתאר את המזל שיש לי, אם כבר לבד אז שיהיה רופא יהודי והכי חשוב, לא אמריקאי.
"אני רואה היריון רביעי אבל שני ילדים". אני מהנהנת, הוא מבין.
אולטרסאונד, הנה היא, בטן ראש ידיים, זזה לאט כמו צלופח קטן בים. הרופא מחזיק את המתמר ביד אחת ובשניה את המחט, מחפש היכן אפשר לדקור שהבייבי לא תיפגע.
אני עוצמת עיניים, יודעת שעכשיו אסור אסור לזוז. מחכה. אבל הדקירה לא מגיעה. שקט בחדר.
"איי אם סורי", הוא אומר אחרי כמה שניות. "איי קנט דו איט טודיי. יו סי ד'יס?" הוא מצביע על נקודות לבנות קטנטנות. "איט וונט לט מי דו איט, ווי ניד טו ווייט א ביט, טן דייז. קאם באק אין טן דייז".
אני לא מאמינה, אחרי ההתעוררות המוקדמת, הוויכוחים האינסופיים עם מריק שהתנגד לבדיקה, מה עשרה ימים?
מתלבשת מהר, יוצאת אל המזכירה, הרופא כבר שם. הוא מסביר לה למה לא ניתן היה לבצע את הבדיקה, מבקש שאגיע שוב ב-6 באפריל. היא מסבירה לו שהכול מלא והוא מתעקש, זה חייב להיות בתאריך הזה כי אחר כך כבר לא עושים מי שפיר, השבוע יהיה מתקדם מדי, זה ממש התאריך האחרון.
מחייך אליי ואומר בעברית: "להתראות עוד מעט".
אני רוצה להזמין אובר, מוציאה מהתיק את הטלפון שהיה על מצב שקט. 6 שיחות שלא נענו, מריק. אני מתקשרת ושומעת את הבנים ברקע, "מה זה? למה הם לא בגן?", "אל תשאלי, קיבלנו הודעה הבוקר שסגרו את הגנים בגלל הקורונה. את מאמינה? אחרי שצחקנו על כולם בארץ ששם היסטריים ופה הכול כרגיל – זהו, סגרו. טוב, עזבי, איך הייתה הבדיקה?"
כבר שלושה ימים שהילדים בבית, את האוניברסיטה סגרו ומריק עבר ללמד בזום. אני מנהלת ישיבות מהסלון דרך המחשב. הילדים דבוקים לטלוויזיה. הזמנו מאמאזון משלוח נייר טואלט, אמרו שיגיע עוד שלושים וחמישה ימים כי הכול נגמר. מהמחשב של מריק אני שומעת בחצי אוזן את טראמפ, מלגלג ומדקלם מספרים של נפטרים משפעת בשנה שעברה. בישיבת הצוות אצלנו מדברים על התור לחנויות הנשק בלוס אנג'לס, ועל התוכנית שרק פתחנו להומלסים ותיאלץ להיסגר עכשיו, כי נראה שהולכים לקראת סגר כללי.
"אנחנו חייבים לחזור לארץ", אני אומרת למריק בערב אחרי שהילדים נרדמו. "מה פתאום", הוא מזדעק. "פה הכול עוד פתוח, החנויות, שמורות הטבע. המערכת הרפואית כאן מצוינת, והמספרים פה נמוכים בהרבה בהשוואה לארץ". אני מתעקשת. "צריך לחזור. אני מפחדת להישאר פה. השאלה היא לא איפה המערכת הרפואית טובה יותר, השאלה היא איפה המשפחה שלנו, איפה האנשים שיעשו הכול בשבילנו אם משהו יקרה".
ההודעות מתחילות לזרום, כל בוקר אני קמה לעשרות סמסים מהארץ. חברים שמספרים על הסגר, רופאת הנשים שלי, שיילדה את שני הבנים, כותבת לי בפסקנות לעלות על מטוס ולהגיע הביתה. "אבל לאן ניסע?" מריק מתווכח איתי. "אין לנו דירה, אין רהיטים, את הכול מכרנו לפני שנסענו, את רוצה להגיע לבידוד לאיזו דירה מבאסת בקטמון, קומה שלישית בלי מרפסת? פה לפחות יש לנו בית גדול, חצר, חוף ים". אבל אני מתעקשת. אולי זה ההיריון, אולי זו תחושת הזרות האיומה, אני רוצה הביתה.
"I am sorry, ma'am", היא אומרת שוב בלקוניות. איזה סורי ואיזה נעליים, אני זועמת, לא בטוחה אם אני מדברת עם אדם אנושי או רובוט. "מריק", אני צועקת לו מהמטבח, עדיין עם הנציגה על הקו. "ביטלו גם את הטיסה שהזמנו ל-29 באפריל. בוא לפה מהר כי יש מצב שעוד כמה ימים יונייטד יפסיקו את הטיסות לארץ!" מריק נעמד על ידי, חיוור. "סו וואט של ווי דו?" אני שואלת את הנציגה, ובמקביל מדווחת למריק: "יש שלוש טיסות אחרונות. כולן סולד אאוט, יש לה מקום עוד ארבעה ימים ב-4 באפריל, יש כרטיסים אחרונים וצריך עכשיו להזמין". "עזבי", מריק מתחנן. "בואי נישאר, יהיה בסדר, הקורונה הזאת, אני אומר לך, זה יירגע. איך נארוז את הבית בלי שום עזרה, את בהיריון, את מבינה שזה תוך ארבעה ימים?" אני מסתכלת עליו, "לא. אנחנו עפים מפה. נארוז, נמכור, נשאיר, לא אכפת לי, אני רוצה הביתה".
"אוקיי", אני חוזרת לשיחה, "ווי וויל טייק ד'אט פלייט".
שתים-עשרה מזוודות עומדות בסלון, אני מנסה להרים אותן אחת אחת על משקל ביתי, אבל הן כבדות מדי. הדירה הפוכה, עוד שמונה שעות אנחנו יוצאים לשדה התעופה, עוד לא ארזתי תיקים לדרך, עוד לא עברנו בסופר לקנות מצרכים אחרונים. הבנים מסתובבים בין המזוודות, אני עוד לא מצליחה להסביר להם שהם לא ייפרדו מהחברים שלהם כי אף אחד לא רוצה להגיע לומר שלום, קורונה.
מריק חוזר מהדואר, יצא לשלוח לארץ ארבעה-עשר ארגזים. אני רואה אותו חונה. למה כל הארגזים עדיין באוטו? "אין שירותי דואר גלובאלי", הוא אומר לי כשאני יוצאת אליו. "אבל מה נעשה?" אני שואלת אותו. הדמעות של העייפות כבר עולות. מותר לנו רק שתים-עשרה מזוודות, זה אפילו לא עניין של תשלום נוסף.
"נשאיר במחסן של המשרד שלך, בטח עוד חודש העניינים יירגעו ומישהו ישלח אותן".
נכנסים לאוטו. מיכאל בוכה שלקחתי לו את הטאבלט מהידיים, אבשלום צורח שהוא רוצה את הבקבוק שלו. אין לי מושג איפה ארזתי את הבקבוק. חייבים לצאת לשדה התעופה. אני חוגרת אותם, מתיישבת ליד מריק. הבנים צורחים מאחור, כל מה שאני רוצה זה רגע שקט לומר שלום. להביט בבית הזה שהיה המפלט שלנו מהבדידות שהרגשנו בחוץ. הבית הזה שקירב את ארבעתנו כל כך עד שהסכמתי להיכנס שוב להיריון. אני רוצה רגע להגיד תודה על כל מה שעברתי כאן בשנתיים שחלפו, אבל מריק מתניע, אבשלום עדיין בוכה ואנחנו נוסעים. אני מסתובבת אל מיכאל ומסבירה לו שוב כמו שיעצה הפסיכולוגית מהגן: "מיכאלי, אני יודעת שרצית להיפרד מספנסר ואייזיק וג'וש, אבל בגלל שעכשיו חברים לא יכולים להיפגש אנחנו לא נוכל להגיד להם שלום. כשנגיע לארץ אנחנו נתקשר אליהם בווטסאפ ותוכל לדבר איתם". הוא מביט בי, ילד בן 6, אני לא יודעת אם הוא עייף או עצוב, אם הוא מבין את המשמעות של מה שאני אומרת לו בכלל.
אנחנו עולים לכביש המהיר, הודעת סמס, מנהלת הגן של מיכאל ואבשלום מבקשת שבדרך לשדה התעופה נעבור במגרש החניה של המקדונלדס. הם השאירו שם משהו בשביל הילדים. מריק ואני מחייכים, אמריקאים חמודים, בטח השאירו לנו בלונים. הוא יורד במחלף, רק סטיה קטנה מהדרך לשדה, נאסוף את מה שהשאירו ונמשיך.
אנחנו נכנסים לחניה. לא מאמינים.
כל החברים של מיכאל ואבשלום. כולם שם. גם הגננות. ההורים. הם יושבים בתאי המטען, כל משפחה במכונית שלה, טור ארוך משני הצדדים, טור שלא נגמר. מריק מתחיל לנסוע ביניהן לאט, פותח את החלונות, מיכאל ההמום מנתק את עצמו מהחגורה ונצמד לחלון. הם כולם שם. מנופפים לנו, אוחזים שלטים של פרידה באנגלית. אנחנו נוסעים לאט, עוברים משפחה משפחה, מיכאל צווח: "ספנסר, ג'וש, איידן, לני – תראי, אמא, הם כולם באו לומר לי שלום!" אבשלום המום, מבטו עובר בין הילדים שמנופפים בהתלהבות, הוא מרים יד לנופף אבל המבט שלו קופא והיד לא זזה. הגננת שלו עוזבת את הרכב שלה, ולמרות ההנחיות המפורשות היא מגיעה עד אליו, עד לחלון, ושולחת שתי ידיים לחיבוק. אני מחזיקה למריק את היד, והדמעות שוטפות אותי בהכרת תודה לקהילה הזאת שלא נתנה לילדים שלי לנסוע מבלי להיפרד.
שני קונקשנים, שתים-עשרה מזוודות, שדה התעופה בניו-יורק ריק מאדם, אפילו הסטרבאקס סגור. שבע שעות המתנה, ואין מקום אחד לקנות קפה. רק עובדי הניקיון מסתובבים, כולם שחורים. כפופים, עוטי מסכות. סוף-סוף מכריזים על הצ'קינג. טיסה אחרונה, המסע עומד להסתיים, יאללה הביתה. מעלים אותנו ראשונים יחד עם שאר המשפחות, עוד שמונה שעות. הטייס מציג את עצמו, אנחנו חוגרים, "Good Afternoon ladies & gentlemen, welcome to United Airlines flight 2453 to Tel Aviv. The sky is clear and the weather is excellent, we will arrive tomorrow April 6 morning time, have a great flight. Thank you for choosing United".
6 באפריל. שכחתי לגמרי. בדיקת מי שפיר. חישוב מהיר בראש – שבועיים בידוד, כבר יהיה מאוחר מדי. איך שכחתי מהבדיקה? אבשלום נרדם עליי, מיכאל מחזיק חזק את הרובוט שקיבל מג'וש. הדיילת מסמנת לי לכבות את הפלאפון, אני מניחה יד על הבטן והמטוס מתנתק.
