עדרים עדרים

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מחפשת ללא הרף כתבות והסברים למה שמסתמן יותר ויותר כבעיה מרכזית של התקופה שלנו: הדיסאינפורמציה, הפייק-ניוז והדיפ-פייקס לגוניהם, או בעברית פשוטה, השקר על דרגותיו השונות. הקרבות והוויכוחים על שערי ניר דוד, על הצוללות והמטוסים, על מערכת המשפט, וכמובן על הקורונה וההתנהלות הנדרשת מולה – בכולם נוכחתי שוב ושוב שמה שנראה לי כאמת פשוטה נראה לאחרים כשקר נלוז, עוול מכוון, קונספירציה או הסתה פרועה, וההפך – מה שתפסתי כבורות מגמתית, שקר מוחלט או עיוות גמור, נראה לאחרים כגאולתה של האמת המושתקת. ועוד לא אמרנו אף מילה על ארה"ב ומקומות אחרים בעולם… איך זה יכול להיות, אני תוהה, שאין יותר אמת ודאית כמעט בשום נושא ותחום? האם אלה באמת רק הרשתות החברתיות שמבלבלות אותנו כל כך, כמו שנטען בסרט הפופולרי של נטפליקס, "הדילמה החברתית"?

נראה שלא. הרי התפיסה שלפיה האמת היא יחסית ואפילו אישית וכמעט תמיד איננה מוחלטת קדמה לרשתות. מזה כמה עשורים מקדם הפוסטמודרניזם רשת רעיונות שאחד הרכיבים הבולטים בה הוא תפיסה השוללת אמת מוחלטת כלשהי ונוטה לאמת שהיא יחסית וסובייקטיבית. והרי עצם קיומה של תעמולה פוליטית, לעיתים מוטה, מטעה, ואף שקרית לחלוטין, נולד יחד עם היווצרותן של המדינות המודרניות ותקשורת ההמונים אי-שם בתחילת המאה התשע-עשרה, כלומר קדם בהרבה גם לפוסטמודרניזם.

מושג האמת נמצא תחת התקפה כבר זמן רב מאוד, ולעיתים בצדק רב. הרי יש לנו אינספור דוגמאות לכך שמה שקבוצה מסוימת תופסת בזמן מסוים כאמת חיונית – בזמנים אחרים, או אצל קבוצות אחרות, נתפס כהיפוך האמת. השמש שמסתובבת סביב האדמה הייתה זמן רב "אמת" שאסור לערער עליה, וכזכור, גלילאו גליליי שילם מחיר כבד על הפרכתה. היות האישה רכושו של הגבר אף הוא "אמת" עתיקה שעדיין נחשבת לכזאת במקומות מסוימים, ונסתפק בשתי דוגמאות בולטות אלו מתוך רבות מספור אחרות. טוב אפוא שחלף העידן שבו יש רק אמת אחת, וטוב עוד יותר שחלף העידן שבו יש רק מוסד אחד או אדם אחד שקובעים מהי אותה אמת. ריבוי האג'נדות וגם ערעור הסמכות של מקדמי האג'נדות המסורתיות הם תהליכים מבורכים של השתחררות מעוּלם של ממסדים רודניים מכל סוג וממחירם הכבד של דעות קדומות ומסורות מזיקות. זהו הרי התהליך המיוחל של הקִדמה עצמה. אז מה הבעיה בעצם?

דומה שהתשובה קשורה לא רק לטיבו של הנושא השנוי במחלוקת, אלא גם להיקף המחלוקת. כשהוויכוח איננו עוד על עניין מסוים או נושאים אחדים, כשהמחלוקת משתרעת על כל מרחבי הקיום המשותף, כשהמריבות נוגעות לא רק לתוכניות ההווה והעתיד, כשהן נעוצות גם בעבר ששוב איננו עבר משותף, כשסיפור-העל המכונן מתפצל לכמה סיפורים מתחרים שכל אחד מהם טוען לבלעדיות ומוציא את חברו – אז חדל תהליך קעקוע האמת להוות קרקע לקִדמה ולנאורות, ומתחיל לאיים על יציבותה ושלומה של החברה כולה. כישלונה של חברה להתאחד סביב אמת כלשהי מעיד על מחלוקות עמוקות בין פלגיה של אותה חברה, שלכל אחד מהם הנחות יסוד שונות ולעיתים הפוכות. הנחות היסוד השונות מכוונות להתבוננות שונה על המציאות ולאחיזה עיקשת ב"אמיתות" הפוכות; הן מולידות חשבונות מרים וטינות עמוקות, והן עלולות להתרחב לקרעים מדממים.

קטע תלמודי קצר חושף התבוננות עתיקת יומין בחברה שבה האמת נעדרת, נעלמת, נסתרת ומוכחשת. לדעת חז"ל, זוהי תופעת קצה, סימן ואות לקיצה של אותה חברה בפרט ולקץ הימים בכלל, כלומר למפלתו הסופית של העולם המוכר לנו, טרם בואו של משיח בן דוד וכינונו של עולם אחר וטוב יותר. אותו דור אחרון של העידן הנוכחי יתאפיין בהתמוטטותן המוחלטת של מערכות הצדק והמוסר. איך תיראה ההתמוטטות הזאת? לחכמים שונים דעות שונות. רבי יהודה בר אלעאי, חכם בן המאה השניה לספירה שחי בכפר אושא שבגליל1 תיאר אותה כך:

תניא [שנויה – ברייתא], ר' יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו, בית הוועד [המוסד העליון של יהודי הארץ] יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן [הגולן] יאשם [ישום, יהיה שומם], ואנשי גבול [שיימלטו מבתיהם] יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו [ירוּחמו], וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת [תהא] נעדרת, שנאמר: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (ישעיהו נ"ט טו). (בבלי, סנהדרין צ"ז ע"א)

לדברי ר' יהודה, ההתפוררות החברתית כוללת שורה של סממנים: ראשית, התדרדרותו לשפל המדרגה של "בית הוועד", ההנהגה הפוליטית, הכנסת בלשון ימינו. זה בהחלט סימן מובהק גם של תקופתנו אנו.

שנית, חורבן האזור שבו הוא עצמו חי ובו גם אני חיה (וממנו יוצא לאור גם כתב העת הזה). מהסימן הזה אנחנו רחוקים, ואפשר להאמין ולקוות שרחוקים מאוד, ולא נחזה בו חלילה.

שלישית, פליטים חסרי בית, "אנשי גבול", שלא יצליחו למצוא מקלט בטוח; מציאות כאובה ובעייתית שמוכרת לנו לצערנו.

רביעית, חולשתה של "חוכמת הסופרים", המנהיגות האינטלקטואלית שאיננה עומדת בפרץ. האם הסופרים, העיתונאים, אנשי החינוך ואנשי הרוח שלנו כיום עומדים בפרץ השחיתות והסיאוב? לתחושתי, לפחות חלקם עושים זאת.

חמישית, "יראי חטא", דמויות בעלות תוקף מוסרי שיתריעו בפני הציבור, יימאסו עליו ולא יוכלו לסחף המוסרי. פני הדור כולו יאבדו את צלם האנוש שלהם וידמו לפני הכלב.

לבסוף, סממן אחרון ואולי חמור מכולם יהיה היעדרותה של האמת.

הפסוק שרבי יהודה מצטט לקוח מישעיהו נ"ט. הפרק כולו מונה את עוונותיהם החמורים ביותר של בעלי השררה והאמצעים, כאלה שמחשיכים את הארץ וגורמים סבל רב לציבור כולו. כמה פסוקים בתוכו מוקדשים לתרבות השקר הרווחת. וכך כתוב שם:

פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּה', וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ; דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה, הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר. וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד: כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת, וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל; וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, כִּי-אֵין מִשְׁפָּט. (ישעיהו נ"ט יג–טו)

מה זאת אומרת שהאמת "נעדרת"? איפה היא? ומי הוא המשתולל? לסוגיה שלנו יש תשובה מפתיעה ומעניינת המופיעה בהמשך לקטע שצוטט למעלה:

מאי [מה פירוש] "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי [אמרו חכמים מבית מדרשו של] רב: מלמד שנעשית [האמת] עדרים עדרים, והולכת לה. מאי [מה פירוש] "וסר מרע משתולל?" אמרי דבי [אמרו חכמים מבית מדרשו של] ר' שילא: כל מי שסר מרע – משתולל [נחשב כמשוגע] על הבריות. (בבלי, סנהדרין צ"ז ע"א)

להסתלקותה של האמת, מלמדים בבית המדרש של רב, תִקדם תופעה של עדריות. הציבור יתפלג לעדרים עדרים – כל עדר מחזיק באמת אחרת, מתרחק מהעדרים האחרים וחורש עליהם רעות. הסחף וכוחות המשיכה של העדרים יהיו כה חזקים, שמי שלא יצטרף למלחמות העדרים ויסור מהם, דווקא הוא ייחשב כמשתולל וכמשוגע. רש"י על הגמרא מגדיר כך את גורלו של ה"סר מרע": "כל העולם אומרין עליו: שוטה הוא, היינו משתולל [מ]לשון שטות, כמו 'מוליך יועצים שולל' (איוב י"ב יז)". המאבקים בין המחנות ישבשו את היכולת להבחין בין טוב לרע, ובעלי הכוונות הטובות ייחשבו למוליכי שולל. זה הרגע שבו האמת עצמה פשוט תלך לה…

האם נבואת ישעיהו בפרשנותה התלמודית כבר חלה עלינו? דומה שלא רק אנחנו, מדינות שלמות וציבורים גדולים בעולם מתקשים בעת הזאת להבחין בין הסרים מרע ובין מוליכי השולל, בין אמת מוחלטת או יחסית ובין שקר גס, בין כחש וסרה למשפט וצדקה.

כנגד האמת הנעדרת והעדרית של ישעיהו, מבקש הנביא זכריה: "… דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם [...] וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח' טז–יט). אם כבר אהבה, בחיינו האישיים אמירת אמת נדמית לנו לפעמים דווקא כמרחיקה את השלום, ובכל הקשור למערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות מלמדים אותנו חז"ל ש"מותר לו לאדם לשנות [מעט מהאמת] בדבר השלום" (בבלי, יבמות ס"ה ע"ב). אבל זה היתר מוגבל מאוד, והוא חל רק על עניינים אישיים ביותר. בכל הקשור למרחב הציבורי, נאמנים עלינו דברי רבן שמעון בן גמליאל הנשיא במסכת אבות (א', י"ח) ובהרחבה בתלמוד:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת והשלום. ושלשתן דבר אחד הן! נעשה הדין – נעשה אמת, נעשה שלום. אמר רבי מנא: ושלשתן בפסוק אחד: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח' טז). (ירושלמי, תעניות פ"ד ה"ב, ס"ח ע"א)

יש קשר ישיר בין אמת ומשפט צדק ובין שלום, אומר הנשיא. שלושת אלה מכוננים משולש שהוא יסוד עולם, בסיס הכרחי לכינונה של חברה בריאה ומשגשגת. שלום ואחווה בין פלגים, מפלגות, ציבורים ומגזרים, מחייבים את כולם לאמת מוסכמת וברורה, וכמו-כן גם למערכת משפט מוסכמת וחזקה שתדאג לבירורה של האמת ולקיומו של משפט צדק.

עם כל מורכבותה וריבוי פניה של המציאות, היא לא נעדרת אמת. ראייה צרה ומגמתית של המציאות, סילוף מכוון של האמת לצורך אישי או פוליטי ואפילו אידאולוגי, הפצת מידע לא אמין ולא מוכח, המצאת קונספירציות דמוניות ועלילות זדוניות והפצתן – כל אלה מרחיקים מאיתנו את השלום בתוכנו, ממלאים את האוויר באדים מורעלים ומחלישים אותנו כחברה וכמדינה.

והאמת, החברה שלנו מתגעגעת לאמת ומשוועת לשלום בין כל חלקיה ופלגיה. באמת.