יש צורך בלימוד שפה מסעירה – בין אם מדובר בקמפיין פוליטי ובין אם מדובר בתפילה או בלימוד – שפה שמפעילה את הרוח והנשמה בלי פחד, ומביאה לחוויה עמוקה של העולם ושל המציאות. זוהי שפת המציאות המדומה (Virtual Reality)
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (שמות ג' א–ד)
הייתי רוצה שנדע לנהל שיחה סוערת ונוגעת ללב ומלאת אמת שעדיין תאפשר לנו להחזיק מורכבות. אבל זוהי יכולת שדורשת אימון. היא דורשת עמידה מול הפחדים שלנו ויכולת לחוות אחרים מבלי ללכת לאיבוד בתוכם.
סיפורו הראשון של משה הבוגר מציג בפנינו איש לוהט באש צדק, אך נטול יכולת להכיל את האש הזאת: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב', יא–יב).
הרי בתור בנו (המאומץ) של פרעה, אולי היה מצליח לעצור את המצרי המכה בלי לרצוח אותו. אבל משהו בו עלה על גדותיו והוא הפך לרוצח. ואם במקרה חשב שהדבר נשאר כמוס אצלו, הרי שכבר למחרת התגלה שכולם יודעים:
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: (שמות ב' יג–טו)
חוסר היכולת של משה להכיל את המציאות הקשה שהתגלתה בפניו גרמה לו להגיב באופן כזה שנאלץ לברוח מביתו וממולדתו וגם מהלהט שבער בתוכו. ממנהיג פוטנציאלי הוא הפך עצמו לרועה צאן נחבא במדבר.
כיצד היה משה מגיב לו היו מלמדים אותו שפה מורכבת יותר להתנהלות בין אנשים? גם אם הוא צודק וצדיק, גם אם נדמה שכל עוצמתה של האמת אצלו – בפועל משה פתח את הקריירה המנהיגותית שלו ברצח.
אני סבורה שיש צורך דחוף בלימוד מחדש של שפה מסעירה – בין אם מדובר בקמפיין פוליטי ובין אם מדובר בתפילה או בלימוד. זו היא שפה מסעירה לא בהכרח מבחינת הרעש החיצוני; יש בה יכולת להפעיל את הרוח והנשמה של עצמנו ושל מי שסביבנו בלי פחד, ולהגיע לכדי חוויה עמוקה יותר של העולם ושל המציאות. כי לפעמים אנחנו מתחבאים מאחורי מילים כמו "מתינות", כדי שלא נצטרך ליישם הלכה למעשה את העולם הרעיוני שלנו.
אם כן, אינני שואלת על הצורך בשכלולה של יכולת ההסערה שלנו, כי אין ספק שאנחנו צריכים להיות מסעירים ומושכים יותר בחזון המורכבות שאנחנו מביאים לעולם. מה שארצה לבחון כאן הוא דווקא כלי שעשוי להיות מועיל בתרגולה של מורכבות, והוא טכנולוגיית המציאות המדומה Virtual Reality)).
VR מעניין בעיניי במיוחד מכיוון שבכניסה אליו רוב החושים שלנו מנותקים מהעולם החיצוני והמציאותי, ומקבלים את כל המידע שלהם מהמחשב. כלומר, מבחינת המוח שלנו אנחנו מצויים בתוך מציאות אחרת, והיא עשויה לגרום לנו להרגיש כמו יצור אחר, במקום אחר, עם חוקים פיזיקליים אחרים. במרחב כזה אנחנו יכולים לבוא במגע עם דברים שמפחידים אותנו או מסוכנים לנו, ולנסות ולהתמודד איתם. היכולת הזאת חשובה אם רוצים ליצור שפה מורכבת יותר, מכיוון שבכניסה למרחב מדומיין אנחנו מאפשרים לעצמנו להתנסות ללא חשש מפגיעה פיזית אמיתית.
לפני שנתקדם, אני רוצה לחזור לפסקה שהובאה בראש המאמר – משה רבנו והסנה – ולהציע קריאה שמבינה את החוויה של משה בתור התנסות בסוג של מציאות מדומה. על-פי הקריאה הזאת, משה מוצא את עצמו במפגש עם מציאות שהיא לגמרי מחוץ לתחום המוכר והאפשרי מבחינתו (יש שיקראו לדבר הזה נס, אבל כרגע פחות מעניינת אותי שאלת הימצאותם של ניסים בעולם, ויותר מעניין אותי לבחון את התגובה האנושית למציאות שמחוץ לגדר הרגיל). בעולם הרגיל, דבר שבוער סופו להישרף, אך כאן מתגלה למשה אפשרות אחרת – מציאות שבה דבר יכול לבעור מבלי להישרף. אני מסכימה שכל זה היה אפילו מעניין יותר אם משה היה מכניס את ידו אל תוך הלהבה כדי לבדוק אותה, אך לצערי לא מסופר לנו על כך. אולי כך התרחש ואולי לא. אבל המפגש של משה עם הסנה מאפשר לו להתחיל להשתחרר מעולה של המציאות המוכרת לו, ולהבין שקיימות דרכים נוספות לחוות את העולם; מטה יכול להפוך לנחש, וצרעת יכולה לבוא ולהיעלם מהגוף. החוויה הזאת שמשה עובר מאפשרת לו לצאת מהפחד, לצאת חזרה אל העולם האמיתי, לשנות את המציאות.
נחזור אל ה-VR. אף על פי שטכנולוגיית VR קיימת כבר כמה וכמה עשורים, רק בשנים האחרונות היא הפכה זמינה יותר לקהל המשתמשים הרחב, והשימושים שלה מגוונים מאוד – ממשחקים עד סימולטורים ללימודי רפואה וטיס ועד עבודות אומנות שמעלות מודעות חברתית ופוליטית.
כאמור, המיוחד במציאות מדומה לעומת מציאות מרובדת (Augmented Reality) הוא שאנחנו חוסמים את רוב החושים שלנו מהעולם החיצון, ומכניסים את כל התודעה, כולל התודעה הגופנית, אל תוך מרחב אחר – מדומיין.
חשוב לעצור ולהבהיר שאני ניגשת אל הכלי הזה עם כל היראה שיש לי כלפי כלים חזקים, כמו סכינים ותעופה וכתיבה ואש. וכמו כל הכלים האחרים שהזכרתי, גם VR מביא איתו התפרצות יצירתית אדירה – אך גם פוטנציאל לכאב; זאת מעצם העובדה שהוא מאפשר לנו התנסויות אנושיות שטרם חווינו ואין לנו מושג איך להתנהל בהן. התפקיד שלנו הוא לחנך את עצמנו לשימוש מושכל. הייתי אפילו אומרת שכמו במקרים אחרים שבהם המצאנו כלים חזקים – גם כאן היה מועיל אם היינו יוצרים "קידוש" מסוים של הכלי, איזה מיתוס שהיה משמר את החשש העמוק ממנו גם כאשר הוא יהיה יום–יומי. מעניין לבחון בהקשר הזה את האמירה הבאה:
"ספר שנמחק ונשתייר בו שמונים וחמש אותיות, כפרשת 'ויהי בנסוע הארון' (במדבר י' לה), מטמא את הידיים. מגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותיות כפרשת 'ויהי בנסוע הארון', מטמא את הידיים. כל כתבי הקודש מטמאין את הידיים" (משנה, ידיים ג', ה', נוסח הרמב"ם). רוב הדיון במסכת ידיים עוסק במקרים שבהם אנחנו נטמאים לדברים שמובן כיצד עשויים להיטמא להם, כגון נגעים וכד'; כמו כן המסכת עוסקת באופן שבו מים, בגדים, כלים ועוד – הופכים פסולים, מכיוון שנגע בהם דבר-מה שאינו נקי (בין אם מדובר בלכלוך פיזי או פולחני). אבל בשלב כלשהו עולה שאלת האותיות הכתובות, וכאן נדמה כאילו הטקסט הכתוב עצמו הוא שמסוכן לנו. בסמוך למשנה הנוכחית נאמר: "רצועות תפילין עם התפילין, מטמאות את הידיים. רבי שמעון אומר, רצועות תפילין אינן מטמאות את הידיים" (שם, משנה ג', נוסח הרמב"ם). דהיינו, רצועות התפילין אינן מטמאות את הידיים אלא אם כן הטקסט הכתוב נמצא בהן.
כלומר, במשנה אין ויכוח עם כך שהטקסט הכתוב הוא מקודש, אך כרוכה בכך ההבנה שקדושתו נובעת מאותו מקום שבו הוא עשוי להיות מסוכן או מטמא לנו. את אותה ההבנה שקדושה, סכנה וטומאה כרוכות זו בזו – ניתן למצוא בסיפור עץ הדעת טוב ורע, בסיפור גניבת האש מהאלים (ראו פרומתאוס לדוגמה), ובדוגמאות נוספות. כלים חזקים דורשים שיהיה סביבם גם מיתוס חזק והגנות מפני כוחם שעשוי לצאת מכלל שליטה.
וכאן אנחנו חוזרים ל–VR ולהכרה בכך שבבואנו לחקור את הכלי הזה, כדאי שגם ניצור טקסים ופרקטיקות של הגנה על מנת שנוכל ליהנות מכל הטוב שהוא יביא איתו, מבלי להיכוות.
אחת החוזקות של הכלי הזה היא ביכולת שלו לגרום לנו לחוות את עצמנו ואת גופנו באופנים חדשים. דוגמה אהובה עליי היא מחקר שהראה שבני אדם יכולים לשלוט בזנבות שגידלו האווטארים שלהם בתוך סימולציה. כלומר, המוח שלנו מסוגל לזהות מחדש איבר שהיה לנו פעם אך איבדנו אותו במהלך האבולוציה, ולחזור ולחוות אותו.
מחקרים רבים מראים עד כמה יש לגובה, לצבע עור ולמגדר השפעה על המעמד החברתי בתוך האינטראקציה המקוונת – ממש כמו בעולם הממשי. זאת מכיוון שאת כל הדעות הקדומות שלנו אנחנו סוחבים איתנו פנימה לכל עולם שנהיה בו. מסתבר שהכלי אינו יכול לתקן כלום מעצם הווייתו – הוא רק מאפשר לנו לנסות דרכים חדשות לשנות את עצמנו.
אז היכן יכול הכלי הזה להיות שימושי, ובמיוחד בהקשר שבו אנחנו רוצים לאפשר לעצמנו לחוות את המציאות על כל המורכבות שלה בפחות פחד וחשש?
יש הטוענים שחוויית ה-VR יכולה להיות מכשיר אמפתיה1, ועשויה לעזור לנו לפתח רמות עמוקות יותר של אמפתיה, מכיוון שאנחנו מתנסים ב"חיים של אחרים" באופן שלרוב אינו אפשרי בשאר אמצעים. אף שהרעיון עצמו שנוי במחלוקת, יש בכלי הזה משהו שמקרב אותנו, יותר מאשר סרטים וספרים ואפילו פורומים אונליין, לחוויה של אחרים. הכלי של VR כאמצעי לספר סיפור אישי הוא עדיין בחיתוליו, אבל כבר עכשיו מתחילים ליצור חוויות וירטואליות שאמורות להכניס את המשתמש אל תוך המציאות הגופנית והרגשית של אדם אחר – ניסיונות לגרום למשתמש לחוש כיצד אדם עיוור צבעים, אישה זקנה או ילדה פליטה חווים את המציאות שסביבם. במאי ה-VR, כריס מילק, יצר בחסות האו"ם סרט בשם Clouds over Sidra, שמביא את הצופה אל תוך חייה של נערה סורית בתוך מחנה הפליטים הירדני שהיא נמצאת בו. מובן שזו אינה המציאות הממשית שלה; הצופה יכול לחזור אל תוך חייו הנעימים ברגע שיסיר את המשקפיים. ובכל זאת יש תחושה אחרת של נוכחות; אולי רובד נוסף של הבנה לגבי מציאות שונה משלי, אולי עוד נדבך של דחיפוּת שיגרום לי להרים את הקול ולזעוק נגד החיים שהיא צריכה לחיות.
באגף הנוער של מוזאון ישראל הציגו השנה את היצירה "הכנסת אורחים", מאת האומן דניאל לנדאו, שבה המבקר מוזמן "להיכנס" אל תוך הסלון של משפחה ישראלית ומשפחה פלסטינית ולהקשיב להן. כפי שכולנו מבינים, הישיבה מול מישהי בסלון הבית שלה מאפשרת לנו להקשיב לסיפור שהיא מספרת בצורה שונה לחלוטין מאשר קריאת פוסט בפייסבוק. אבל האינטימיות הזאת היא חלקית, היא מדומיינת, היא יותר התנסות באינטימיות ומפגש מאשר הדבר עצמו. ובכל זאת, היצירה חזקה ומאפשרת מרחב מוגן להתנסות בהקשבה לאחר שכל קיומו אולי מאיים עליי.
אם כן, "מכשיר אמפתיה" הוא כלי שמאפשר לא רק מפגש עם אנשים אחרים ועם סיפורים משמעותיים, אלא גם מפגש של האדם עם עצמו אל מול מה שעשוי לערער אותו. בהקשר הזה מעניין לחשוב על דבריו של חוקר ה-VR ג'רמי ביילינסון, שמציע לנו לשמור את השימוש בכלי הזה למצבים שבהם כלים אחרים לא יועילו.2 אין זו פעולה קלה לגוף ולתודעה לשקוע אל תוך מרחב אחר, ולכן, לתפיסתו, כדאי לעשות זאת במשורה – רק כאשר נוכל לחוות בעזרת הכלי הזה דברים שאין לנו דרך אחרת לחוות אותם. המילים "אין לנו דרך" מכוונות הן לממד הפיזי (לדוגמה, התניידות בגוף עם זנב), והן לממד הרגשי (התמודדות עם חוויה טראומטית). כשיש כלי שמעניק לנו את האפשרות לחוות פתאום מציאות שהייתה בלתי נתפסת עבורנו עד כה, אנחנו עשויים פתאום להבין את העולם ואת מקומנו בו באופן אחר. ושוב, החוויה היא עמוקה יותר מאשר קריאה בספר או אפילו צפייה בסרט, מכיוון שכל הגוף חווה את המציאות האחרת הזאת. אני עדיין "אני", כלומר, אני מודעת לנוכחות שלי ולתגובות שלי למציאות שהשתנתה מסביב, אבל ה"אני" הזה הוא קצת אחר.
דווקא כאן אני רוצה להפנות את הקוראים לדבריו של ג'רון לנייר בנוגע לחוויה של הסרת המשקפיים ויציאה מהמכשיר. לנייר הוא מההורים המייסדים של התחום הזה, והוא חוקר ומפתח כלים של מציאות מדומה כבר עשורים. בריאיון עם עזרא קליין3 מספר לנייר שאחד הרגעים האהובים עליו הוא דווקא רגע היציאה מהמכשיר והחזרה אל תוך המציאות ה"מציאותית". דווקא אחרי השהות בתוך התוכנה, יש מבחינתו עוצמה במפגש עם המציאות – עם הצבעים הממשיים של העולם, עם הרזולוציה הגבוהה להדהים שניתן להגיע אליה, עם המגע והצליל הקיימים סביבנו. אפשר לומר – עם המציאות המורכבת, אך באותה נשימה – המושלמת, שאנחנו חיים בתוכה.
כל מה שכתבתי כאן הוא רק קצה קצהו של תחום אדיר ועמוק שבא לבחון מה מגדיר את ה"אני" כ"אני", ובאיזו מידה "אני" אחת יכולה להתנסות בקיום רגעי או מתמשך כ"אני" אחרת. VR הוא בעצם משחק שמניח לנו לקפוץ פנימה אל תוך מקומות בתוך עצמנו שאולי לא היינו מעיזים לגעת בהם, ואל תוך מצבים שלא היינו מעיזים או יכולים להיכנס לתוכם. וכמו משה מול הסנה הבוער, הלוואי שנצליח להתאמן מספיק, ובאופן שיאפשר לנו לצאת החוצה ולשנות את העולם.
