על פייק-ניוז ומעבר לו

זֶה הָיָה הַטּוֹב שֶׁבַּזְּמַנִּים,
זֶה הָיָה הָרַע שֶׁבַּזְּמַנִּים,
זֶה הָיָה עִדַּן הַחָכְמָה,
זֶה הָיָה עִדַּן הַטִּפְּשׁוּת,
זוֹ הָיְתָה תְּקוּפַת הָאֱמוּנָה,
זוֹ הָיְתָה תְּקוּפַת הַסַּפְקָנוּת,
זוֹ הָיְתָה עוֹנַת הָאוֹר,
זוֹ הָיְתָה עוֹנַת הָאֲפֵלָה,
זֶה הָיָה אֲבִיב הַתִּקְוָה,
זֶה הָיָה חֹרֶף הַיֵּאוּשׁ,
הַכֹּל עוֹד הָיָה לְפָנֵינוּ,
צָעַדְנוּ הַיְשֵׁר לְגַן-הָעֵדֶן,
כֻּלָּנוּ צָעַדְנוּ לַצַּד הָאַחֵר.1

לפני עשור, בערך בשנת 2010, גאה וגעש ה"טכנו-אופטימיזם". כולם דיברו על עושר המידע, עידן המידע, מהפכת המידע ואוטוסטרדת המידע. האינטרנט, ובתוכו הרשתות החברתיות שהתרחבו במהירות, נתפסו כאמצעי התקשורת הפתוחים ביותר שידעה האנושות, ונדמה היה שתקופה היסטורית חדשה מתחילה. תקופת האדם היודע.

מה יכול היה כבר להשתבש? המון, כנראה, אם אנחנו שומעים כל העת את המילה חסינות אבל לא מצליחים לצרף את כל עלילות משפט ראש הממשלה לסיפור קוהרנטי; אם אנחנו מתמכרים לשקרים וקונספירציות כמו למשל שחיסונים גורמים לאוטיזם ובכלל הקורונה אינה מחלה; אם מומחי חברה ומדינה טוענים שמהפכת המידע משפיעה לנו על החוסן החברתי והלאומי.

בשנה-שנתיים האחרונות נדמה שפתאום כולנו שמנו לב שהאינטרנט מלא וגדוש בתעתוע. המון פייק של תוכן, ולא פחות מזה – פייק של אמות מידה: פייק-לייקים, פייק-קליקים, פייק-עוקבים, פייק-בוטים, פייק-אוואטרים. אפילו הביטוי "פייק-ניוז" הפך בעצמו לפייק-ניוז אם נעשה בו שימוש כדי לתאר דיס-אינפורמציה ברשתות החברתיות או כדי לתאר את מהדורות החדשות של ערוץ 12. אמנם נדרש לכך זמן, אבל הולכת השולל והתעתוע הדיגיטלי, שהיו שם מאז ומעולם באופן סמוי – הפכו לגלויים. סרטים כמו "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" ו"מוות ל-2020", שהפכו ללהיטים בנטפליקס, מלמדים כיצד מצאנו את עצמנו בעיצומה של תקופת הספק הדיגיטלי, שבה אי אפשר לדעת עוד למה ולמי ולהאמין, שבה איבדנו את האמון שלנו בעצם יכולתנו לברר את המציאות.

אבל ייתכן שהסיפור איננו האמת או השקר במובן האפיסטמולוגי שלהם. אכן, חשוב לעסוק בהם, אבל לאמיתו של דבר העניין המרכזי הוא הכדאיות שבהפצת השקר. השאלות החשובות, בעיניי, אינן מדוע אנשים משתפים מידע שהוא פייק, אלא מיהם הגורמים שהמודל העסקי שלהם הוא הפקת הרווח מתשומת הלב למידע הזה; השאלות החשובות אינן מהו "פייק-ניוז", אלא מדוע מידע מסוגים מסוימים – מהכחשת חיסונים עד הכחשת שואה ועד "דיפ סטייט" וקונספירציות אחרות – מגיע דווקא לאנשים מסוימים שוב ושוב ושוב. התשובה לכך נמצאת בצמד המילים – קפיטליזם טכנולוגי. הבעיה איננה להבחין מי דובר אמת ומי שקרן, או אפילו מי יקבע מהם האמת והשקר; הבעיה היא שבעולם הדיגיטלי להיות שקרן זה פשוט יותר רווחי ומשתלם כלכלית מאשר לדבר אמת.

בגלל הקפיטליזם הטכנולוגי, הפייק לא ילך לשום מקום כל עוד הוא רווחי. והישארות הפייק מבטיחה שתופעות של "מערות הדהוד" (מצב שבו אנחנו נחשפים רק לדעות דומות לשלנו), של "מחילות ארנב" (מצב שבו אנחנו נחשפים למידע שהולך ומקצין) ושל טכנולוגיות שקריות אחרות ומתוחכמות יותר – למשל ה"דיפ-פייק" (זיוף סרטונים ותמונות בצורה מקצועית המבוססת על בינה מלאכותית) – כולן כאן כדי להישאר.

למעלה מזאת; בגלל הקפיטליזם הטכנולוגי – שעיקר מגמתו היא שנישאר כמה שיותר זמן בתוך הרשת החברתית, ושהרווח שלו הוא מזוגות העיניים, מתשומת הלב ומהמעורבות הרגשית שלנו – בגלל צורת הקפיטליזם הזאת, הסיפור האמיתי של התקופה הנוכחית איננו הפייק אלא ההצפה, מה שמכונה בצרפתית Avalanche. אנחנו חשופים כל העת למפולת שלגים אדירה של מידע, שמה שמאפיין אותה איננו בהכרח הדיס-אינפורמציה אלא הדיס-אוריינטציה.

משנה מפורסמת במסכת אבות מיטיבה לתאר תהליכי למידה וסוגים של לומדים:

ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, משמרת ונפה. ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו; משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים; ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת. (משנה, אבות ה', ט"ו)

לב התרבות שלנו הוא לפעול, בעצמנו ובאמצעות מתווכים – המדע, המומחיות, תקשורת ההמונים – כדי להיות קהילת לומדים מסוג הנפה. כדי לדעת להוציא את הקמח ולהותיר את הסולת, להוציא את השקר ולהותיר את האמת. אבל הדבר הזה איננו אפשרי בעידן הנוכחי, שבו אנחנו סופגים וסופגים, נהיה לנו כבד ואנחנו פשוט עייפים ואדישים. ככה נראית "אינפו-קליפסה".

"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים […] צעדנו היישר לגן עדן, כולנו צעדנו לצד האחר", כתב צ'ארלס דיקנס בפתיחה ל"בין שתי ערים", ובשורות האלה פתחתי את הטור הזה. צריך להודות בכנות שלא שאלנו את עצמנו בזמן איך גן העדן של מהפכת המידע אמור היה להיראות. נפלנו שבי בקסמה של מילה חלולה – "חדשנות", הסרנו כחברה דמוקרטית את הידיים מן המושכות, ומי שהחליט עבורנו היו חברות ענק מסחריות ומכוונות רווח. התוצאות לפנינו.

במובן זה, העתיד הדיגיטלי נראה עגום. וכשיש משבר פונים אל האם המיטיבה, הלא היא המדינה – כלומר אל הרגולציה. בהקשר הזה התרחש בעשור האחרון תהליך אבולוציוני מעניין. תפיסת היסוד לגבי המרחב הדיגיטלי הייתה – "הסירו את הידיים שלכם מהאינטרנט והניחו לו להיות חופשי", ואילו בשנתיים האחרונות הספינה שינתה כיוון אל – "אז מה את חושבת: איזו רגולציה תתאים כאן?" אנשים כמוני, שבאים מתחום המדיניות והמשפט, מתחילים לחשוב ושואלים את עצמם: מדוע, האם ומתי צריך להתערב? את מי צריך לגרש מן העיר הדיגיטלית, את מי לחסום בתוך הרשת החברתית, ואיך נאתר ונמחק פייק-ניוז?

בעיניי, זו שגיאה. בהשראת דיקנס, אם לא נצליח להסביר לעצמנו בדיוק מהו הגיהינום, נילכד בו בלי אפשרות לצאת ממנו – פשוט מפני שנחפש את הפתרונות במקומות הלא-מתאימים. לתפיסתי, הגיהינום איננו נמצא ב"פוסט-אמת" או ב"פייק-ניוז". דיגיטל נטול רמיה הוא אשליה נוסטלגית ולא התקיים אף פעם. הגיהינום נמצא, לעומת זאת, באובדן האוטונומיה ובאיבוד השליטה על בירור המציאות שסביבנו; איבוד שליטה שהוא מודע ורצוני למחצה. אנחנו סומכים על האלגוריתם של פייסבוק לספר לנו מה חדש, מה חשוב ומה מעניין; על האלגוריתם של גוגל לספר לנו מה אמיתי ומה הייתה ההיסטוריה; על האלגוריתם של אמזון לספר לנו מה לקנות; על האלגוריתם של ווייז לקבוע עבורנו מהי הדרך המהירה הביתה; ועל האלגוריתם של נטפליקס לספר לנו מה מרגש.

תוך כדי כך אנחנו מוסרים דאטה. וכידוע, אם יש למישהו מספיק דאטה על הגוף, על המוח ועל החיים שלי, הוא יכול לברר בשבילי את המציאות ולהבין אותי טוב יותר ממה שאני מבינה את עצמי. לנתח את סוג האישיות שלי, את דעותיי הפוליטיות, את הנטיה המינית שלי, את החולשות הרגשיות שלי, את הפחדים והתקוות שלי, את התגובות שלי. הוא יכול להשפיע על ההתנהגות שלי וליצור מלכודות לאוטונומיה שלי בלי שום מודעות שלי לכך. הוא יכול לחתום חוזים לגבי ההתנהגות העתידית שלי ולסחור בהם. הוא יכול להשפיע על האמונות והדעות שלי ועל הבחירה הדמוקרטית שלי. לא רק שלי. של כולנו. לאף אחד בעבר לא היה סט היכולות האלה, למרות שבוודאי היו משטרים שרצו בכך.

אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת הממשק בין מהפכת המידע לבין מהפכה שבשבילה המידע הוא רק חומר הגלם – מהפכת הבינה המלאכותית. וכשם שהקפיטליזם הטכנולוגי הוביל ל"אינפו-קליפסה", החשש הוא שכעת הוא מוביל ל"דאטה-קליפסה": לחדירה, לחיזוי, לשליטה בכל אורחות חיינו. ל"קפיטליזם של המעקב", כלשון הזהב של פרופ' שושנה זובוף מהרווארד. לשם, לדעתי, צריך לכוון את חיצי ההתערבות הרגולטורית. "פייק-ניוז" הוא במובנים רבים סיפור שצריך להפיק ממנו לקחים, אבל הוא כבר סיפור מן העבר. אני חוששת מפני הדאטה-קליפסה, כי היא לא תוביל רק לקושי לברר את המציאות ולהבחין בין אמת ושקר אלא לדיקטטורות דיגיטליות שירצו לקבוע עבורנו מה היא אמת ומה הוא שקר. כמה מעניינות התאומות האלה, המופיעות תמיד יחד על במת ההיסטוריה: האינטליגנציה והשליטה; הדיסציפלינה, ההשכלה והידע – ומולן המשטור.

הדיון בהשגת האמת ובבעיותיה הוא חשוב אבל מערפל את האתגר האמיתי, שהוא החשש מפני תהליך מואץ של משטור הנובע מאיסוף מידע פרטי, ניתוח ועיבוד שלו, ושימוש בו כדי להשפיע על התנהגות – מרכישת מוצרים וצריכת שירותים ועד להשפעה על בחירות אידיאולוגיות. שם צריך לשים עכשיו את כובד המשקל של ההתערבות הרגולטורית: חקיקת פרטיות מהודקת, מגבלות על שימושים בדאטה רפואי, איסור לעשות שימוש במידע פרטי חודרני לצורכי בחירות, צמצום השימוש במצלמות ובמערכות זיהוי פנים. אחרת, האוטונומיה שלנו תהפוך לעניין של העבר.

הזמנים החדשים / ברטולד ברכט מגרמנית: בנימין הרשב

זְמַנִּים חֲדָשִׁים אֵינָם מַתְחִילִים בְּבַת-אַחַת.
סָבִי כְּבָר חַי בַּזְּמַן הֶחָדָשׁ.
נֶכְדִּי בְּוַדַּאי עוֹד יִחְיֶה בַּיָּשָׁן.

בָּשָׂר חָדָשׁ אוֹכְלִים בְּמַזְלְגוֹת יְשָׁנִים.

לֹא כְּלֵי-הָרֶכֶב הַנּוֹסְעִים-לְבַד עָשׂוּ זֹאת
לֹא הַטַּנְקִים
לֹא הַמְּטוֹסִים מֵעַל לְגַגּוֹתֵינוּ עָשׂוּ זֹאת
וְלֹא הַמַּפְצִיצִים.

מִן הָאַנְטֶנוֹת הַחֲדָשׁוֹת בָּא הַטִּמְטוּם הַיָּשָׁן.
הַחָכְמָה נִמְסֶרֶת הָלְאָה מִפֶּה אֶל פֶּה.2

"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים", כתב צ'ארלס דיקנס על המהפכה התעשייתית. וברטולד ברכט של המאה העשרים מתכתב עם דיקנס, וממנו נלמד שהטמטום הישן אינו מבחין בין הזמנים החדשים לזמנים הישנים. לא כשמדובר בפייק-מידע, ולא כשמדובר בשליטה על מכמני האישיות שלנו. לא הטכנולוגיה היא שאחראית לתוצאותיה, שורר ברכט. לא כלי הרכב הנוסעים לבד עשו זאת, הטנקים או המפציצים. אלה הם כוחות אנושיים. וזמנים חדשים אינם מתחילים בבת אחת, אלא הם מה שנמשך מן העבר אל הרגע הזה. ולכן חשוב כל כך לחקור אותם גם במונחים של סיבות וגם במונחים של אחריות. הסיבות נוגעות למסחור חסר הגבולות של הטכנולוגיה. האחריות למנוע את הדאטה-קליפסה היא אחריותנו. האם נצעד היישר לגן עדן או היישר לצד האחר?