"אחדות ההפכים" כתאולוגיה פוליטית: שמרנות, ליברליזם ומה שביניהם

המתח בין שמרנות לליברליזם, ההבנה שהקצנה של שניהם היא מסוכנת, והתפקיד שממלאת הדת במערך הזה — הם הזמנה לחשיבה מחודשת בתחום של התאולוגיה הפוליטית — החשיבה הפוליטית המבוססת על תשתית הגותית דתית

העולם, ובתוכו גם מדינת ישראל, נתונים היום במשבר פוליטי ורעיוני עמוק. התפיסה לגבי ניצחונו הבלתי-נמנע של הליברליזם בעידן המודרני, ששיאה בהצהרתו של פוקויאמה בשנת 1989 על ״קץ ההיסטוריה״, התגלתה כשגויה. כוחות שמרניים נמצאים במגמת עלייה ברחבי העולם המערבי, ולמרות העמדה הנפוצה בעולם ובפרט בחוגים ליברליים בארה״ב — זו איננה רק תקלה בנתיב המשיחי הליברלי, אלא עדות לחולשות לא-מבוטלות בחזון וביישום שלו. הוגים מרכזיים כמו יורגן הברמס מטילים היום ספק ביכולתה של החילוניות המודרנית לחדש מתוך עצמה את יסודותיה המוסריים ולהתגבר על מהמורות שונות, ובפרט על הכשל המוסרי של ההיפר-קפיטליזם הנאו-ליברלי. פוליטיקת הזהויות, שהפכה לאבן התשתית של החשיבה הליברלית העכשווית, שחקה את הרעיון של טוב משותף, ויצרה תרבות של תקינות פוליטית המחפה על היעדר סולידריות ועל פרגמנטציה של החברה האנושית. כאשר סטודנטים בקמפוסים בארה״ב נאבקים על שירותים לטרנסג׳נדרים — מטרה ראויה לעצמה — במקום על גורלם של מיליונים במדינות פחות פריבילגיות בארה״ב, שקריסת המערכת הכלכלית הביאה אותם לחיים של ייאוש, אובדנות ומגפת התמכרות למשככי כאבים — זוהי קריאת השכמה לבדק בית משמעותי במחנה הליברלי. גם בישראל, המחנה הליברלי לוקה בחולשות דומות, ונדרש לחשבון נפש דומה.

עם זאת, קריסת הליברליזם טומנת בחובה סכנות רבות ועמוקות. העובדה שאליל הליברליזם הכזיב אין פירושה שיסודותיו, כאשר הם נתונים באיזון עם שמרנות מפוכחת, אינם חיוניים לחברה. הוגים של הפוסט-ליברליזם כמו מארק לילה מביעים חשש מהורדת התינוק הליברלי יחד עם המים, ומציעים חלופות להמשך קיום הליברליזם ולחידושו. השמרנות במובנה המסורתי, למרות יסודותיה הקהילתניים הבריאים, כללה אפליה של ציבורים רחבים ובהם נשים, והגבילה באופן מוגזם את חירויות הפרט ואת פוטנציאל ההתפתחות האנושית שלו. הצללים המאיימים של הטוטליטריות הפוליטית של העבר הלא-רחוק, הנשענת על לאומיות בדלנית והערצת הכוח, הינם תמרור אזהרה לפוטנציאל הדיכוי וההרס שעשויים להיות טמונים בשמרנות פוליטית בלתי-מרוסנת.

בתוך התהליך הזה, שאלת הדת ממלאת היום מקום מרכזי. מקובל לטעון שמאז שנות השמונים של המאה העשרים חל בעולם מפנה פוסט-חילוני. התפיסה היסודית של תזת החילון, אשר לפיה מודרניזציה מובילה בהכרח לחילון, התגלתה כחסרת תוקף נוכח מגמות של עליית פונדמנטליזם ושמרנות דתיים והתפתחותם של מודלים היברידיים של דת ומודרנה, אשר החברה הישראלית מהווה כר פורה לבחינתם. אלוהים, כך מתברר, לא מת; ולא רק זאת — הוא שב ותובע את מקומו במרחב הציבורי, הפוליטי והתרבותי. בשיח הזה, אף שיש לה גם מופעים ליברליים, הדת מתמקמת על פי רוב בקוטב השמרני. המתח הזה בין שמרנות לליברליזם, ההבנה שהקצנה של שניהם היא מסוכנת, והתפקיד שממלאת הדת במערך הזה — כל אלה הם הזמנה לחשיבה מחודשת גם בתחום של התאולוגיה הפוליטית, היינו של חשיבה פוליטית המבוססת על תשתית הגותית דתית.

תורת ״אחדות ההפכים״ בקבלה ובחסידות מתבססת על רעיון תאולוגי מרכזי, והוא האחדות והֻכִּלּיּוּת של האל. הרעיון של אחדות האל והיות הכול כלול בו מחייב תפיסה אשר לפיה הדואליות שקיימת לכאורה בעולם היא חלקית לתפיסה של האחדות האלוהית, והפעולה הנדרשת ביחס לדואליות הזאת היא פעולה של חיבור וייחוד, ״לייחד שם י"ה בו"ה בייחודא שלים״. תפקידו של האדם בעולם הוא להוציא אל הפועל את הייחודים הללו, על ידי תהליך מתמיד של יצירת אחדות בין הפכים וגילוי שורשם המשותף. עם זאת, עלינו להיות מודעים גם למוגבלות האנושית ביכולתה לייחד ייחודים, ויש להבחין בין מה שניתן לתקן לבין מידות של רוע אנושי ועמדות פוליטיות מסוימות שנותרות מחוץ למשוואה (וגם למצוא להן הסבר תאולוגי מניח את הדעת, אבל זה כבר עניין לדיון אחר).

מה עשויות להיות ההשלכות הפוליטיות של תפיסה דתית שכזו? הטענה המרכזית שלי כאן היא שאחדות ההפכים בין הליברליזם לשמרנות היא לא רק צו השעה, אלא מטרה ופעולה בעלת אופי דתי מובהק. התפיסה השגויה בקרב רבים בשני המחנות, אשר לפיה הצד השני — בין אם מכנים אותו ״פשיזם״ או ״עמלק״ — מייצג אחרות פוליטית-חברתית-מוסרית מוחלטת, מביאה להקצנה מתמדת של העמדות בשני הצדדים, שמסכנת את קיומן של החברה והקהילה, ובמובן רחב יותר — אף את קיומו של העולם כולו. האקלים התקשורתי הנוכחי, המבוסס על רשתות חברתיות שהן מעין ״תיבות תהודה״ של עמדות פוליטיות, ונעדרות כמעט מנגנונים של פיקוח — אקלים זה מעצים את המשבר ומחליש את פוטנציאל ההבנה בין הפכים או הפכים לכאורה.

כיצד יכולה לבוא לידי ביטוי תפיסה של אחדות ההפכים במישור הפוליטי, ובפרט ביחס לשאלות של זהות יהודית, דת ומדינה? ואיך מביאים אותה לכדי התרחשות? הצעד הראשון הוא מהלך של מתן לגיטימציה ראשונית לקיום ולתוקף של עמדת הצד השני. בניגוד לדעת השמרנים, המחנה הליברלי איננו רק אוסף של ניהיליסטים נרקיסיסטיים נטולי מוסר, אלא יש בו יסודות עמוקים וחיוניים של חופש וחשיבה חברתית בריאה. מנגד, הזלזול הליברלי הגורף בהגות שמרנית, וההנחה שעמדה שמרנית איננה אלא פרי בורות של מי שלא ראה עדיין את אור הנאורות, או שהיא פועל יוצא של אינטרס פוליטי צר — אלה אינם אלא יוהרה בלתי מבוססת, המכשילה מלראות שיש כאן מענה מפותח ועמוק לשאלת הקיום האנושי. מבחינה דתית, הפעולה הראשונה הנדרשת משני הצדדים מגלמת את הערך של ענווה והצנעת לכת עם האל. יש להכיר בכך שהשאיפה שלנו לבלעדיות פוליטית ולהכנעה מוחלטת של המחנה היריב איננה אלא היבריס משיחי. שקיומה של עמדה נגדית כה רחבה ומפותחת הוא רצון האל, ו״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״ (תלמוד בבלי, עירובין י"ג ע"ב).

הצעד השני שיש לעשות הוא מהלך עמוק של בירור העמדות וחידודן, המתבצע בתוך כל מחנה פנימה. כדי להתקדם לעבר חזון משותף יש להיכנס לפרטים, ולהבין מה הם בעצם ההבדלים, מה עומד ביסודם ועל מה אנחנו לא מוותרים. המהלך הזה הוא בעל ערך רוחני גם במובן שבו הוא מעמיק בתוך כל צד את ההכרה מה הוא היסוד האמיתי והאותנטי של עמדותיו, הגרעין הקיומי החיוני של עמדתו הפוליטית. המהלך הזה מפריד את הבר מהתבן בעמדות של כל מחנה, ויוצר את התשתית ליצירת החזון המשותף בהמשך.

הצעד השלישי הוא המפגש, המשא ומתן ויצירת החזון הפוליטי המשותף, המכיר בחיוניות שתי העמדות, שומר על הגרעין הפנימי של שתיהן, ומפתח באופן יצירתי פתרונות של אחדות (כן, ממשלת אחדות היא כמובן המימוש המעשי של הרעיון הזה). במקרה הזה, יש צורך להשקיע מחשבה רבה גם במנגנונים הפוליטיים שיאפשרו את המהלך הזה, בהתאם לתפיסה החסידית שלפיה ״שורש הכלים למעלה משורש האורות״. לצורך קידום הרעיון הזה יש צורך במנגנונים של קבלת החלטות פוליטיות אשר אינם מבוססים על הצבעת רוב, אלא על רמה מסוימת של קונצנזוס. יש צורך בוועדות נושאיות המתנהלות לפי מפתח של איזון פוליטי, בגופי בקרה, בפנייה מזדמנת אל הציבור הרחב לקבלת אישור ואשרור למהלכים המוצעים וכדומה.

הכשל המרכזי של הרעיון המוצע כאן, ובמידה מסוימת של כל תאולוגיה פוליטית המציעה נקודת מבט גבוהה יותר לכאורה על המציאות הפוליטית, הוא בעיית הכוח. הרי בכל רגע נתון, צד אחד מוביל במשיכת החבל וסבור שכוחו ועוצם ידו יכולים להקנות לו ניצחון ובלעדיות. במקרה של המערכת הפוליטית הישראלית, הבעיה הזו היא כיום אקוטית, כי בשל תמורות דמוגרפיות ואחרות, צד אחד אוחז בכוח כבר זמן רב ולכאורה אין לו כל סיבה להיות נכון ל״הכנעה״ הנדרשת. אלא שזוהי אשליה מסוכנת. התרחבות פערי הכוח מסכנת את המרקם העדין של החברה, המבוסס על איזונים בין שני הכוחות הללו — השמרני והליברלי. כדי לעמוד מול הריאליזם הפוליטי של הכוח נדרש כאן ריאליזם תאופוליטי של הרוח, המכיר במגבלות הכוח האנושי ובסכנה שבחתירה מתמדת אליו, ויודע להציע באופן מפוכח ומעשי שאיננו מתעלם מחולשות האנוש — חזון משותף, אחדותי ומאחד.