התמונה הדמוגרפית העכשווית של העם היהודי המפוזר בין ישראל לתפוצות איננה תמונה חדשה. היא דומה להפליא לתמונה שנשקפת מהמקורות ההיסטוריים של תקופת התלמוד, מהמאה השלישית ואילך: כ-85% מיהודי העולם יושבים בשני מרכזים גדולים, האחד הוא ארץ ישראל, הבית ההיסטורי המקודש, האחר הוא גולה משגשגת ושלווה, אז בבל והיום ארה"ב.
(על-פי נתונים שפרסם פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה באתר ynet)1
מספריה של התמונה הדמוגרפית העכשווית בוודאי גדולים עשרת מונים ממספרי תקופת התלמוד, אבל האחוזים אז והיום כנראה די קרובים. הדמיון ניכר גם ביחסים הפוליטיים-כלכליים-תרבותיים-דתיים: לכאורה כל תפוצות ישראל, כולל זו הגדולה והחזקה, מכירות בבכורתו של המרכז בארץ, מעלות לו תרומות, עולות אליו לעיתים, תומכות בו פוליטית ומקבלות את סמכותו בעניינים מסוימים. זאת התמונה מעל פני השטח, אז והיום. אבל מתחתיו, לפחות אז, מתנהל מאבק סמוי על הבכורה, שהופך אט-אט לגלוי.
בשני המרכזים הגדולים התנהלה בשלהי העת העתיקה יצירה רוחנית הדדית ונמרצת שנאספה לבסוף לקבציה של הספרות התלמודית. אבל בעוד המרכז הבבלי מתבסס ומתחזק, סבל המרכז הארץ-ישראלי מתהליכי כרסום מדאיגים בכוחו, והלך ונחלש מול כוחה המתעצם של התפוצה הבבלית. בסופו של דבר, אי-שם בתחילת ימי הביניים, עברה הבכורה סופית ורשמית ליהדות בבל; התלמוד הבבלי, ולא הירושלמי, הפך לטקסט הנלמד ביותר בארון הספרים היהודי.
האם ההיסטוריה הזאת עלולה לחזור על עצמה? אין לדעת. ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה, ואין מקום להשוואה בין מדינת ישראל החזקה והמבוססת של ימינו ובין יהדות ארץ ישראל הנתונה תחת לחצי השלטון הרומי-ביזנטי החומסני והעוין בתקופת התלמוד. מנגד, גם עמידותה ורציפותה הרוחנית-דתית של יהדות אמריקה איננה בת-השוואה עדיין לעמידותה של יהדות בבל, ששמרה על זהותה מאות שנים רבות. אנחנו יכולים לאחל לעצמנו עוד מאות שנים של נוכחות יהודית בארץ, ולקוות גם להמשך מעמד הבכורה על התפוצות. בינתיים, נוכל ללמוד דבר מה מהתלמודים על מורכבותם של היחסים בין שני מרכזים גדולים.
*
מערכות קשרים מסועפות התקיימו בתקופת המשנה והתלמוד בין הקהילות בארץ ישראל ובבבל. מעולם לא פסקה התנועה הדו-סטרית שקישרה בין שני המרכזים האלה. התנועה הדו-סטרית בין הגולה לארץ ישראל התקיימה באופן ממשי והייתה תנועה פיזית, אך היו לה ממדים נוספים מעבר לכך: זוהי גם תנועה רוחנית ונפשית עמוקה ומורכבת. בדברים הבאים אני מבקשת לקרוא סיפור קצר מהתלמוד הבבלי, הצופן מעמקים פסיכולוגיים ומגדריים מתחת לחזות אידאולוגית והלכתית – וללמוד ממנו משהו על מורכבות היחסים התחרותיים בין המרכז היהודי בארץ וזה שבארה"ב.
הסיפור המובא בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין, מספר על יחסיו של רב אסי עם אימו הזקנה. רב אסי, שמכונה במקורות הארץ-ישראליים רבי אסי, היה מגדולי האמוראים בארץ בדור השלישי, חברו של רבי אמי. שניהם כונו "כהני חשיבי דארעא ישראל" (בבלי, מגילה כ"ב ע"א) – הכוהנים החשובים של ארץ ישראל – והיו תלמידיו המובהקים של רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, שעמד משך שנים רבות בראש ישיבת טבריה במהלך המאה השלישית. מסתבר שכתוצאה ממערכת היחסים המורכבת עם אימו ברח רב אסי לארץ ישראל בצעירותו והגיע לישיבתו של רבי יוחנן בטבריה:
רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה. אמרה ליה: "בעינא תכשיטין" – עבד לה. "בעינא גברא" – "ניעיין לך". "בעינא גברא דשפיר כוותך" – שבקה ואזל לארעא דישראל.
שמע דקא אזלה אבתריה. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: "מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ?" אמר ליה: "אסור". "לקראת אמא מהו?" אמר ליה: "איני יודע". איתרח פורתא, הדר אתא. אמר ליה: "אסי, נתרצית לצאת, המקום יחזירך לשלום".
אתא לקמיה דרבי אלעזר, אמר ליה: "חס ושלום דלמא מירתח רתח?" אמר ליה: "מאי אמר לך?" אמר ליה: "המקום יחזירך לשלום". אמר ליה: "ואם איתא דרתח – לא הוה מברך לך".
אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי. אמר: "אי ידעי לא נפקי".
בבלי, קידושין ל"א ע"ב
תרגום: רב אסי הייתה לו אם זקנה. אמרה לו : "אני רוצה תכשיטים". עשה לה. "אני רוצה גבר". אמר לה: "אחפש". "אני רוצה גבר יפה כמותך!" עזָבה (=בבבל) והלך לארץ ישראל.
שמע שהיא הולכת אחריו. בא לפני רבי יוחנן, אמר לו: "רבי, האם מותר ללכת ולצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ?" אמר לו: "אסור". אמר לו: "לקראת אמא מהו?" אמר לו: "איני יודע". השתהה מעט, חזר ובא. אמר לו (=רבי יוחנן): אסי, נתרצית לצאת – המקום יחזירך לשלום. בא (=רב אסי) לפני רבי אלעזר, אמר לו: "חס ושלום אולי הוא כועס". אמר לו: "מה אמר לך?" אמר לו: "המקום יחזירך לשלום". אמר לו: "אם אכן כעס – לא היה מברך אותך".
תוך כדי כך שמע שארונה בא. אמר: "אם הייתי יודע – לא הייתי יוצא".
אימו הזקנה של רב אסי באה אליו בתביעות חוזרות ונשנות, בעלות גוון ארוטי ברור; האחרונה שבהן, "גבר יפה כמותך", חושפת את מושא תשוקתה האסור של האם. כתגובה בורח רב אסי לארץ ישראל. רב אסי מקיים אפוא את מצוות יישוב הארץ, אך לא מטעמים דתיים, כפי שחפצים בוודאי רבי יוחנן וחבריו בארץ ישראל, אלא מטעמים אישיים ביותר, כפי שקורה לא פעם, ולא רק בזמנם של אמוראי בבל… במהרה נודע לו שאימו באה אחריו. המשך הסיפור מתרחש כשרב אסי כבר בטבריה ושומע שאימו מגיעה ארצה. איננו יודעים כמה זמן עבר כבר, חודשים או שנים. מכל מקום, למעלה משני שליש מהסיפור כולו נסב סביב התחבטויותיו של רב אסי אם לצאת לקראת אימו או לא, עד לקבלת ההודעה שארונה בא, כלומר שכבר נפטרה. תגובתו החותמת את הסיפור היא: "אם הייתי יודע לא הייתי יוצא".
למעשה ברב אסי יש שלוש מקבילות חלקיות בירושלמי:
מהו שייטמא כהן לכבוד אביו ואמו? רבי יסא שמע דאתת אימיה לבוצרה. אתא שאל לרבי יוחנן מהו לצאת. אמר ליה: אי מפני סכנת דרכים – צא; אי משום כבוד אביו ואמו – איני יודע. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: עוד היא צריכה לרבי יוחנן. אטרח עלוי ומר: אם גמרת לצאת – תבוא בשלום. שמע רבי אלעזר ומר: אין רשות גדולה מזה.
ירושלמי, ברכות פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב; ירושלמי, שביעית פ"ו ה"א, ט"ז ע"ב – י"ז ע"א; ירושלמי, נזיר פ"ז ה"א, ל"ד ע"א.
בכל המקבילות הארץ-ישראליות הנושא וההקשר הוא הגבלת היציאה מארץ ישראל, ובכולן הקונפליקט הוא בשאלה אם מצוות כיבוד אם מצדיקה את היציאה מארץ ישראל לאדמה טמאה, שאלה שמחריפה לנוכח מוצאו הכוהני של רב אסי. תשובת רבי יוחנן בגרסאות הירושלמי היא שאם היציאה נחוצה לשם הבטחת שלומה של האם היא מותרת, אך אם היציאה היא רק לשם כיבוד האם – אין הוא יודע להשיב.
לעומת זאת, בגרסה הבבלית כיבוד האם אינו נזכר כלל והמניע של רב אסי לצאת לקראת אימו איננו כיבודה בהכרח (אמנם ההקשר הכללי בבבלי הוא כיבוד אב ואם בכלל, ומנקודה זו ואילך עובר הבבלי לדון בכיבוד הורים לאחר מותם, אך מכל מקום, הנושא לא מוזכר במפורש בחילופי הדברים בפרט ובסיפור בכלל). כנגד החסר הזה מובאת בגרסת הבבלי פתיחה המתארת בהרחבה יחסית את מערכת היחסים בין רב אסי לאימו, דבר שכלל לא נזכר בגרסאות הארץ-ישראליות. מפתיחה זו מסתבר כאמור שלא קדושת ארץ ישראל הנחתה את רב אסי לעלות אליה, אלא בהלתו מהתנהגותה של אימו. כך מוסט מרכז הכובד של סיפור רב אסי מהסוגיה ההלכתית של השוואה בין קדושת ארץ ישראל ובין מצוות כיבוד אב ואם בסיפור הארץ-ישראלי, לסוגיה פסיכולוגית של יחסי אם ובן בסיפור הבבלי.
הסיפור עוסק ביחסים עם אם שהמיניות שלה היא הצד הדומיננטי בפנייתה לבנה. אלה יחסים בלתי-אפשריים, פרוורטיים, שגורמים לבן לברוח פיזית מפניה2. בהמשך מתעכב המספר באריכות על היחסים בין רב אסי לרבי יוחנן, כביכול ללא צורך. בעשותו כן הוא מעצב את רבי יוחנן כאב רוחני לרב אסי; רב אסי קרוע בין רגשותיו לרבי יוחנן ובין רגשותיו לאימו. בעוד האם נתפסת כתובענית, מפתה, נגועה בחומרניות ובמיניות, ה"אב" המפורסם הוא חכם גדול המבין לליבו של רב אסי, מכיל את מצוקתו ומאפשר לתלמיד-בן לעשות כרצונו. כנגד האם הבבלית הרגשנית והמינית (המסמנת תרבות זרה – אולי אפילו תרבות פרוצה) שבנה נמלט מפניה, ניצב ב"ארץ האבות" אב ארץ ישראלי שכלתני והלכתי, שרב אסי מוטרד מתגובותיו ומתקשה לעזוב אותו. כך נמתחות אנלוגיות ניגודיות בין האם הביולוגית בבבל ובין האב הרוחני בארץ ישראל.
דברי רב אסי בסיום, "אי ידעי לא נפקי", פורשו בידי הפרשנים השונים בשתי צורות עיקריות:3 האחת, שרב אסי כבר יצא לקראת אימו והוא מצטער על שעזב את אדמת ארץ ישראל, ולו לרגע, ללא סיבה מספקת.4 השניה, שרב אסי מצטער שיצא לדרך מלכתחילה ולא נשאר בבבל.5 אילו ידע שאימו תמות במהרה – לא היה יוצא, אם משום שהיה מחזיק מעמד עוד קצת אם היה יודע שימיה מעטים, אם מתוך צער על שלא סעד אותה לפני מותה, ואולי אף מתוך מחשבה שהסתלקותו קיצרה את ימיה.
לפי האפשרות הראשונה, רב אסי ביקש מלכתחילה רק לצאת לקבל את פניה של אימו ולהביאה עימו לארץ. ברם הסבר כזה מניח שנושא הסיפור הוא השאלה אם מצוות כיבוד אם מצדיקה יציאה זמנית מארץ ישראל לחו"ל, כבירושלמי, תוך התעלמות מהדרמה המרכזית של הסיפור הבבלי, שהיא יחסי רב אסי ואימו. התעלמות כזאת מהמטען הפסיכולוגי הכבד של הסיפור נראית כהתחמקות מלב המאפליה המתגלה בו. הסבר כזה גם מניח שהשהות בארץ, שהייתה מלכתחילה מקום מפלט גרידא עבור רב אסי, הפכה עבורו בינתיים לבעלת משמעות דתית כה מרכזית, עד שהוא מתקשה אפילו עם יציאה קצרה ביותר ממנה, ומצטער על כך יותר מאשר על מות אימו. האפשרות הראשונה מניחה אפוא מהפך אמוני והשקפתי מרחיק לכת ביחס ליישוב ארץ ישראל, שעבר על רב אסי בזמן הבלתי-ידוע שחלף בין עזיבתו את בבל ובין בואה של אימו ארצה.
שולמית ולר העלתה אפשרות שרב אסי רצה למנוע את בואה של האם, וחשב שאם יצא לקראתה יוכל למנוע בעדה מלהתיישב לידו בארץ-ישראל.6 לפי אפשרות זו, ניתוקו הרגשי של רב אסי מאימו הוא כה מוחלט וסופי, עד שהוא רוצה להרחיקה מעליו בכל מחיר. גם אפשרות זו עוקפת את הדרמה הגדולה שעימה מתמודד רב אסי, אם כי מצידה האחר – ביחסה לו ניכור מוחלט מאימו ואדישות גמורה למצבה הקשה.
רש"י פירש את תשובת רבי יוחנן כך: "סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל". רבי יוחנן סבר שרב אסי מבקש בעצם לברר אם הוא יכול לחזור לבבל, כנראה כדי לחיות שם עם אימו. נראה שרש"י מייחס את ההבנה הזאת רק לרבי יוחנן, אבל אפשר שהייתה זו גם כוונת רב אסי. אם כך – יש להבין את דבריו בסיום "אם הייתי יודע לא הייתי יוצא" כביטוי של חרטה על עצם עזיבתו את בבל. לשונה של התשובה הסופית של רבי יוחנן לרב אסי, "נתרצית לצאת, המקום יחזירך בשלום", שמדגישה את עניין החזרה, מתפרשת לפיכך כברכת הדרך שנותן רבי יוחנן לחזרת רב אסי לבבל, למרות האיסור ההלכתי, אחרי שהבין את גודל מצוקתו של רב אסי. לפי פירוש זה, הנראה לנו יותר, רב אסי מצטער – לא על כך שיצא מארץ ישראל לקראת אימו (דבר שכלל לא הוזכר בסיפור) – אלא על כך שיצא מבבל לארץ-ישראל, לאמור: אילו ידעתי לפני יציאתי מבבל שתמות בקרוב, לא הייתי עוזב אותה. כך, בחשבון אחרון שב רב אסי ובוחר באימו הביולוגית הבבלית ולא באביו הרוחני הארץ-ישראלי.
הסיפור מעלה אפוא את הצורך לבחור בין האם לאב, וכן בין בבל לארץ ישראל. בבל היא המולדת המזוהה עם האם, וקשה מאוד עד בלתי-אפשרי להינתק ממנה. גם אם הצליח לעשות זאת פיזית, נראה שנפשית הגיבור נשאר קשור אליה, והוא מלא רגשות אשמה על נטישתו אותה.
נראה שהתלבטויותיו הממושכות של רב אסי, התרוצצויותיו בין החכמים ועיסוקו בכעסו המדומיין של רבי יוחנן, חושפים גם הם את הפחד מן הצורך לבחור בין האם לאב, ואת האמביוולנטיות הגדולה שלו בין אפשרות חזרתו לבבל, לאימו – חזרה שהיא רגרסיבית במובהק – ובין המשך חיים מתפתחים בארץ ישראל, "ארץ האבות".
הסיפור פתוח אפוא לשתי אפשרויות קריאה מנוגדות, המעצימות את הקונפליקט בין האם לרב ובין בבל לארץ ישראל, הניצב בליבו של הסיפור. דברי רב אסי בסיום, לפי אפשרות ההבנה שנבחרה כאן, גם הם ניתנים לקריאה בשני רבדים: ברובד הלאומי הם מסבירים מדוע למרות הרוחניות הגברית של ארץ ישראל, יהודי הגולה הבבלית מתקשים להגיע אליה, ורובם נשארים בחיק אימם הבבלית. ברובד האישי-פסיכולוגי הם ממחישים עד כמה היציאה מגוף האם אינה מסתיימת בלידה, עד כמה היא מלווה בתהליך נפשי מורכב וממושך. אך זוהי כאמור רק אפשרות אחת להבנת הסיפור, ורוב המפרשים בחרו באחרת.
לפי אפשרות הקריאה הרווחת יותר, רב אסי שלם לחלוטין עם בחירתו באבא-ארץ-ישראל, עד שאפילו התרחקות זמנית קצרה ממנו לכיוון אימא-בבל גורמת לו צער. לפי אפשרות זו, התנועה הפיזית מבבל לארץ ישראל הושלמה ואף התגברה והתעמקה על ידי תנועה נפשית ודתית, ורב אסי הכריע הכרעה ברורה לצד אבא-ארץ-ישראל.
בעצבם כך את הסיפור, כפתוח לשתי קריאות מנוגדות, חושפים יוצרי ועורכי הסיפור הבבליים במודע או בלא יודעין אמת עמוקה: הדרמה הבלתי-פתורה של רב אסי איננה נחלתו בלבד, היא בוודאי גם נחלתם של חכמי בבל, ואולי אף נחלת יהודי ארה"ב והגולה בכלל, בימים ההם ובזמן הזה.
