שאול, מוכר הדגים, או שאויל, כפי שכינוהו אנשי העיירה בולמן, אהב מאוד לספר סיפורים. תושבי העיירה ידעו שתאוותו לספר סיפורים גבלה כמעט בשיגעון. רוב שעות היום נהג לשבת בפתח חנותו על שרפרף קטן מעץ, וכאריה המשחר לטרף, המתין בסבלנות עד שאחד מתושבי העיירה יחלוף ליד חנותו. בררן הוא לא היה, ולא היה חשוב לו אם זה גבר, אישה, זקן או ילד. כמו חייט ששלט היטב באומנותו, כך שאויל ידע להתאים לכל אחד ואחד סיפור תפור ממש על-פי מידתו. תושבי העיירה, שהכירו היטב את שאויל והיו מודעים ל״מחלתו״ חשוכת המרפא, הקפידו לשמור מרחק בטוח מפתח חנותו, גם אם הדבר היה כרוך באיגוף רחב שהרחיקם ממחוז חפצם. כמו תושבי העיירה, גם שאויל פיתח עם השנים שיטות שהגבירו את סיכוייו לזכות בטרף, וכשבסופו של דבר עלה בידו לצוד מישהו, הוא אחז בחוזקה בזרועו תוך שאמר לו, ״יש לי סיפור ממש טוב לספר לך״. במקרה זה, לא יעזרו ניסיונות ההינתקות של הקורבן, שאויל לא ירפה אחיזתו עד אם כילה את סיפורו – או שהתמזל מזלו ושאויל הספיק בינתיים בידו השנייה לצוד קורבן אחר תחתיו. אז, ורק אז, הוא יאפשר לו להמשיך בדרכו תוך שיפלוט לעברו, ״מדוע לא אמרת שאתה ממהר למקום כלשהו?״
כילד קטן, לא פעם עמדתי והתבוננתי בסקרנות בשאויל ובדרך פעולתו, שכן חנותו הייתה במרחק קצר מזו של אבי. לא פעם נפלתי גם אני ברשתו והרגשתי את ידו אוחזת בחוזקה בזרועי הרכה תוך שאמר, ״רפאל, יש לי היום סיפור מיוחד בשבילך. הינה, הבט לשם לכיוון היער. אתה רואה את שורת העצים הראשונה? בדיוק שם במקום ההוא מתחיל סיפורנו. מדי בוקר היה מגיע לשם אריה זהוב ויפה, גאה וזקוף קומה שרעמתו כתר לראשו. האריה היה עומד שם ומתבונן בעוברים ובשבים. לעיתים עמד, לעיתים נמנם כשראשו מונח על זרועותיו, ולעיתים סתם סבב סביב העץ. תושבי העיירה המשיכו בדרך כלל בשגרת יומם, אך הוטרדו מעצם נוכחותו של האריה שרבץ ממש בפתח ביתם.
האריה הפך לנושא המרכזי בכל שיח ושיח. זקני הכפר קבעו שרוחו של אחד מנכבדי העיירה היא ששבה אליהם בדמותו של האריה, ולכן חלילה להם מלפגוע בו. מנגד, היו שסברו שיש לשלח בו חבורת ציידים שתרחיקו אחת ולתמיד מתחום העיירה. אלה וגם אלה הודו בעובדה שנוכחותו של האריה הרחיקה מהעיירה זאבים ושאר חיות רעות, ושאפילו שודדי הדרכים נעלמו כלא היו.
בלהט הוויכוח הגיעה ערב אחד לחנותי משלחת תושבים שבראשה עמד לא אחר מאשר מושל האזור בכבודו ובעצמו. לאחר שבירכתי אותם לשלום, שאלתי מה הביאם לחנותי הצנועה בשעת ערב כה מאוחרת. ׳באנו לשאול בעצתך׳, אמר המושל, והוסיף: ׳אתה, שאויל, ידוע כגדול מספרי הסיפורים באזור כולו, ורצינו לשאול היש בין סיפוריך הרבים מקרה דומה שממנו יכולים אנו לרדת לעומק נפשו של האריה. אמנם עד כה הוא לא פגע באיש מתושבי העיירה, אך עם זאת, אל לנו לשכוח שככלות הכול מדובר באריה, ושאין לדעת מתי יהפוך עורו ויפנה כלפינו את ניביו החדים כמצוות חוקי הטבע שהם חוקיו'. המושל סיכם את דבריו בקביעה: 'חייבים להרחיקו מכאן ויפה שעה אחת קודם׳.
לשמע דברי המושל נברתי עמוק-עמוק בזיכרוני, אך באותו הרגע לא הצלחתי להעלות רעיון יצירתי כלשהו. לכן הצעתי לחברי המשלחת לשוב לבתיהם, והבטחתי להם שעד עלות השחר יהיה בידי הפתרון לסוגיית האריה. כל אותו הלילה התהפכתי על יצועי, כשלנגד עיניי עומדת דמותו של האריה הגאה. לפתע הבזיק במוחי רעיון גאוני. לא סיפרתי דבר לאיש, ובשעת צהריים נטלתי לידיי קערה גדולה, יצקתי לתוכה מיני דגים מחנותי, ובאומץ לב צעדתי לעבר האריה והנחתיה לפניו. האריה סעד את ליבו, הניח ראשו בין זרועותיו ומייד נרדם כשרוחו טובה עליו. לעת ערב כבר ראוהו מטפס במעלה ההר, לעבר מקום מושבו הקבוע, אך עם בוקר הוא שב למקומו מתחת לעץ שהפך לביתו. חזרתי על כך כמה ימים, וכשנוכחתי לדעת שהאריה מקבל בשמחה את המנחה היומית, התחלתי לצקת לתוך קערת הדגים ערק נקי ומשובח. ככל שהעליתי את המינון והוספתי לארוחת הדגים מנה נדיבה יותר של ערק, כך הלכו והתארכו שעות השינה של האריה. יום אחד, בעת שהאריה ישן שינה עמוקה, שלחתי סימן לאנשי המושל והם הקיפו אותו ברשת רחבה, העמיסו אותו על עגלה רתומה לשני סוסים, ועזבו את המקום לקול תשואותיהם של אנשי העיירה.״
״ומה עלה בגורל האריה?״ שאלתי את שאויל בסקרנות מרובה.
״טוב, ילד, עתה הגיע זמן תפילת מנחה. תבוא מחר ואספר לך.״
למחרת, מייד עם שובי מבית הספר שמתי פעמיי לעבר חנותו של שאויל. בחפץ לב הושטתי לו את זרועי ואמרתי, ״נו, שאויל, בבקשה ספר לי מה עלה בגורל האריה״. ״אה… האריה, האריה…״ אמר שאויל תוך שהחליק ידו על זקנו. ״חלפו שנים, ולא שמעתי דבר על אודות האריה. היו שאמרו שמסרו אותו לגן חיות בעיר גדולה. אחרים אמרו ששחררו אותו בטבע במקום הולדתו. בוקר בוקר נשאתי עיניי לקצה החורשה בתקווה לשוב ולראותו, אך לשווא. והינה יום אחד, בהביטי לעבר החורשה, מה רואות עיניי? ממש באותו מקום ומתחת לאותו עץ עמד לו האריה במלוא הדרו. אמנם רעמתו הייתה עדיין כתר לראשו, אך השנים נתנו בו אותותיהן והוא נראה זקן ותשוש. את רוב יומו בילה בשינה עמוקה בצילו של העץ. יום אחד, כשהגעתי כמדי יום להגיש לו את ארוחתו, גיליתי שהאריה נפח את נשמתו.
עצב כבד ירד על העיירה. התושבים ערכו לו לוויה ממלכתית כיאה למלך אמיתי, וקברו אותו ליד העץ שהיה ביתו. אם תרים מבטך ותתבונן היטב במקום שבו סיפורנו החל, תגלה שענפיו של העץ היפה שצמח מעל לקברו יוצרים דמות אריה. לכן קראו למקום ׳עץ האריה׳. תושבי העיירה עדיין מאמינים שרוחו של האריה ממשיכה לשמור עליהם, עד עצם היום הזה.״
שאויל היה אדם חביב מאוד. אמנם תושבי העיירה לא כל כך אהבו את הדרך שבה עצר אותם ברחוב וביטל את זמנם, אך הם אהבו מאוד להקשיב לסיפוריו המופלאים. בתום כל סעודה תמיד היה מישהו קם כשכוסית ערק בידו ואומר, ״לחיי שאויל, גדול מספרי הסיפורים, שעתה ינעים זמננו באחד מסיפוריו היפים״. ואז זקף שאויל את גבו בגאווה – ובמידה לא מועטה של חשיבות עצמית – והמתין עוד כמה רגעים כדי ליהנות משעת הרצון. לאחר שנפלה דממה בחדר, וכשכולם ישובים סביב האח המבוערת, הפליג שאויל בסיפוריו אל תוך לילותיה המושלגים של העיירה בולמן. המשקאות אזלו זה מכבר, באח בערו אחרוני הגזירים, ושאויל מספר עוד ועוד, על מלכים ונסיכים, על שיח׳ים ושבטים ועל רבנים ומעשי ניסים.
פעם אחת הנמיך שאויל קולו כממתיק סוד, וכשדמעה על לחיו סיפר סיפור על ארץ ישראל. ״בעיירה לא רחוקה מכאן גר חייט יהודי, מרדכי שמו. כל יום עד שעת מנחה ישב מאחורי מכונת התפירה ותפר בגדים לפרנסתו. ביתר שעות היום, עד שעות הלילה המאוחרות, למד תורה. מכל כתבי הקודש שבהם למד, הלהיבו את דמיונו התיאורים על ארץ ישראל, ובמיוחד על ירושלים הקדושה.״ לשמע השם ירושלים נשאו השומעים עיניהם למרום, החליקו ידיהם על עיניהם ונשקו לאצבעותיהם.
״לילה אחד״, המשיך שאויל בסיפורו, ״כאשר מרדכי נם על יצועו, הופיע בחלומו איש זקן עטור זקן לבן, ונגע קלות בכתפו כאילו ביקש להעירו משנתו. מוטרד משהו מהחלום המוזר, התעורר מרדכי מוקדם מהרגיל. הוא ניסה שוב ושוב לפרש לעצמו את פשר חלומו, אך ללא הצלחה. כמנהגו מדי בוקר, רחץ פניו והלך לבית הכנסת שהיה סמוך לביתו, עטף עצמו בציצית והניח תפילין. בדרך כלל הוא לא היה זקוק כלל לסידור, שכן ידע את כל התפילות בעל-פה. אך משום מה דווקא באותו בוקר הוא שלח ידו ונטל את אחד הסידורים שהיו מונחים על התיבה. כשפתח את הסידור, ליבו החל להלום בחוזקה. הסידור נפתח בדיוק בתפילה: 'תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת, וכסא דוד עבדך, מהרה בתוכה תכין…' זהו, שינן הוא לעצמו. החלום והסידור הם אות משמיים.
לאחר התפילה שב לביתו, נטל שק, דחס לתוכו בגד או שניים, מעט צידה לדרך, סידור וספר תנ״ך עתיק, נשא את השק על גבו והחל במסעו לעבר ארץ ישראל. בדרכו חלף על פני ערים וכפרים, חצה מדינות וצלח לא מעט מכשולים. לא אחת עמד בפני סכנה ממשית, אך הוא האמין בכל ליבו שקדושת ירושלים נחה עליו ושומרת נפשו.
השמועה על אודות היהודי התמהוני הצועד לבדו הכתה גלים. אנשים המתינו לו במבואות הערים וביקשו לארח אותו בבתיהם, לזכות בברכתו או לפחות לגעת בו. אנשים ליוו אותו עד קצה העיר, ושם עמדו והתבוננו בדמותו נבלעת באופק כששקו על גבו ומקלו בידו. בכל מקום שבו דרכה כף רגלו, התושבים ציידו אותו במזון ובמשקה שהיה בו די להיטיב נפשו עד ליעד הבא במסעו. אגדות נרקמו סביבו, ורבים ידעו לספר על מעשי הניסים שרבי מרדכי חולל בדרכו. שנה תמימה נמשך מסעו עד הגיעו לארץ מצרים.״
כמספר סיפורים מנוסה המבקש לרתק את שומעיו, נטל שאויל את מעילו והתכוון לפרוש לו לביתו, אלא שהקהל לא הרפה וביקש רק עוד דבר אחד לדעת. האם רבי מרדכי זכה להגיע לארץ ישראל, או שמנגד ראה את הארץ ושמה לא בא? הניח שאויל בנחת את מעילו על ברכיו, סקר במבטו את קהל מאזיניו והמשיך בסיפורו.
״הימים בארץ ישראל היו ימים קשים. ימים של פרעות, חולי ומחסור. חולה, עייף ותשוש הצליח רבי מרדכי להגשים את חלומו ולעלות לירושלים, ובה קיבלוהו בכבוד בני הקהילה המוגרבית. תחילה עבד לפרנסתו אצל חייט יהודי, אך כעבור זמן פתח מתפרה משלו. אלא שליבו היה חצוי בין אהבתו לירושלים לבין געגועיו העזים למשפחתו. לאחר שכבר נגע בגאולה החליט יום אחד רבי מרדכי לשוב לכפר הולדתו ולהעלות ארצה את משפחתו. עד שייסע, ישב לו רבי מרדכי בפתח חנותו על שרפרף קטן מעץ וסיפר סיפורים ממסעו לארץ ישראל.״
