שמעו נא – נבואת הזעם מתעוררת

הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה את שעת החירום שפוקדת אותנו ומטלטלת את כל שכבות העם. אני נזכרת בעבודתו של האומן מיכאל סגן כהן, "שמעו נא". לו יכולתי הייתי תולה את יריעת הבד, הנושאת את דברי התוכחה הקשים של מיכה הנביא, בימי ממלכות יהודה וישראל, על שני מוטות עץ – ויוצאת איתה אל הגשרים והצמתים.

ואכן, העבודה נראית כאילו הוכנה בידי מפגין נסער, רגע לפני שהוא יוצא לזעוק את זעקת הכאב הדורשת מראשי המדינה הנהגה ראויה וצדק חברתי. יריעת הבד המלבנית הגזורה ברישול, ללא תפר או אמרה בשוליה, ממוסגרת במסגרת שחורה, מעין מודעת אבל, ונחלקת לרוחבה לשני חלקים. בחלק העליון רשומים בצפיפות, בכתב יד בצבעי שחור ואדום, דברי הנביא מיכה בפרק ג', פסוקים ט–יב:

שִׁמְעוּ-נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל-הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל-ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר:

הקטע ביצירה איננו מפוסק, ונעדרים ממנו החלוקה לפסוקים וסימון מראה המקום המקראי המדויק; הוא נראה ככתוב בנשימה אחת, בפרץ של הינף מכחול, במידה רבה של חוסר אחידות. מתחת לשורות הטקסט נראית בבירור כתיבה קודמת של אותו טקסט עצמו, שנמחק בצבע לבן, מחיקה רשלנית, שאותיות הטקסט המחוק מבצבצות תחתיה. החלק התחתון של הבד נותר ריק.

מיכאל סגן כהן (1944–1999), היה דמות פורצת דרך בתחום האומנות היהודית-ישראלית. בין עולמות התוכן שמהם שאב את השראתו, ניתן לומר כי זה היהודי-עברי על מגוון היבטיו היה המשמעותי והבולט ביותר. אלוהים ודימויו החמקמק, אירועי מקרא מכוננים, דמויות מקראיות, מדרשי חז"ל, רעיונות מיסטיים-קבליים, אותיות, מילים ומטבעות לשון עבריים – בכולם העמיק לחקור ולדרוש, מבקש אחר גילויים אישיים חדשים בשפתו – שפת האומנות, ובכלי העבודה שלו – הציור, המכחול, הצורה והצבע.

תחושת הזדהות מיוחדת הייתה לסגן כהן עם נביאי ישראל. ביטוי לכך אפשר לראות במיזוג דמויות הנביאים בדיוקנו שלו עצמו; בין יצירות אלו בולטות עבודותיו על משה ויונה. ביטוי נוסף להזדהות זו היא סדרת עבודות שבהן העתיק בשלמותם את נביאי התרי-עשר. לכל נביא הוקדשה עבודה המציגה את דבריו בכתב יד – פרקי כל ספר ממוקמים ומעוצבים על הנייר באופן שונה ויוצרים את "זהותו הצורנית" הייחודית לו.

סגן כהן ראה את כוחה ותפקידה של האומנות כנבואה, ואת עצמו כנביא מודרני ששליחותו להיות המוכיח בשער. ברב-שיח על דמותו ויצירתו מספר חברו יוריק ורטה:

מיכאל אמר לי לא פעם ולא פעמיים: בוא נכנס את כל העם מחר ברבע לחמש בגיא בן-הינום ונדבר איתם. כששאלתי אותו: מה תגיד להם? הוא היה אומר: מה זאת אומרת? "כה אמר ה' אלי לאמור…"

את העבודה "שמעו נא", אחת מ"עבודות הנבואה" החשובות שלו, יצר סגן כהן בשנת 1978. העבודה משקפת את חרדותיו בשאלות מלחמה ושלום, הנהגה ושחיתות, חברה ומוסר ועתידה של המדינה. את דבריו הקשים של מיכה, המנוסחים במליצה ובלשון מקראית גבוהה, הפשיט סגן כהן מקדושתם באמצעות כתיבתם בכתב יד מרושל ו"חילוני", ובכך הנגיש אותם לקהל של היום, והפך אותם לעל-זמניים. תוקפם המוסרי לא פג בשנת 1978, ואף לא כיום בשנת 2020. בגוף העבודה שיבץ האומן רמזים חזותיים קטנטנים הקושרים את הטקסט הקדום לכאן ולעכשיו הישראלי: סימון האות צד"י בעיגול, סמלו של צה"ל, מרמז לסוגיות בדבר היתכנות שמירתם של ערכי מוסר במסגרת צבאית, לוחמת ואלימה. המילה "בגללכם", השימושית כל כך בשפת היום-יום הישראלית-העכשווית, מודגשת באדום; בכך היא מטעימה את אחריותם ואשמתם של המנהיגים לאסון המתקרב אם לא יפעלו לתיקון עוולותיהם – שוחד, בצע כסף, ובעיקר ניתוק, אטימות ושאננות.

סגן כהן ראה את כוחה ותפקידה של האומנות כנבואה, ואת עצמו כנביא מודרני ששליחותו להיות המוכיח בשער

כתיבת הנבואה פעם אחת, מחיקתה בלבן וכתיבתה מחדש, מהדהדת את התסכול הגדול של הנביאים שנאלצים להשמיע את תוכחתם שוב ושוב, מפני שקולם "מחוק", כאילו לא נשמע, ומושאי נבואותיהם מתעלמים מדבריהם הקשים.

את החלק התחתון בעבודה השאיר סגן כהן נקי ובתולי. דף חלק, השמור אולי לנבואת הנחמה והתיקון. ואומנם, נבואת הנחמה של מיכה, בפרק ד', פסוקים א – ה, מופיעה בעבודה אחרת של סגן כהן מאותה שנה: "והיה באחרית הימים":

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם: וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה: וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר: כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:

גם ביצירה זו הכתיבה מרושלת, אלא שזהו היפוכה של נבואת התוכחה "שמעו נא". הצבא איננו עסוק במלחמות; החרבות והחניתות הופכים לכלים של בניה וצמיחה; ראשי העם הפועלים משיקולי כוח, כסף וכבוד, נעלמים; ההנהגה מונחית על פי כללי מוסר, משפט וצדק; במקום חורבן וכליה שוררים ביטחון, שפע ושלווה. על מנת להדגיש זאת גם באופן צורני, הטקסט הועתק בכתב ראי. כלומר, נבואת הנחמה של מיכה, בשלב זה, בשעת העתקתה בידי סגן כהן, מקודדת במעין צופן לא מובן. כאילו מחכה לפענוחה בבוא היום כאשר יתממש מעשה התיקון החברתי המוסרי.

השטח הריק שבתחתית "שמעו נא" מדגיש ביתר שאת את הציפיה לתיקון. סגן כהן משאיר שטח זה כפתח תקווה לכתיבתה של נבואת נחמה שתוכל להימסר בעתיד.

בעבודה זו, כמו בכל עבודות הנבואה שלו, סגן כהן פועל בהשראת מגוון פרקטיקות ומצבי נפש יסודיים במסורת היהודית, ומביע אותם בדרכו הצורנית-חזותית:

נבואה – הבחירה להביא טקסט מפיו של הנביא יוצרת זהות בין הנביא והאומן. האומן משמש מדיום לדברי הנביא היום, כפי שהנביא שימש מדיום לדברי האל אל העם. המסר הוא אותו מסר, למרות הפער בן אלפי השנים בין שניהם. המנהיגים השתנו, ראשי העם, הקצינים הם אחרים – אבל התנהגותם, שחיתותם, רשעותם ואטימותם הן כשל קודמיהם, וגם תוצאת מעשיהם תהיה זהה.

תפילה – כאדם חילוני סגן כהן איננו יכול להתפלל, ואיננו מסוגל לבטא את מילות התפילה. אבל הוא מבקש את המדיטטיביות שבתפילה. הוא מסוגל לכתוב את המילים. זוהי כתיבה במקום הגיה. מעשה ההעתקה דורש התנתקות מהעולם הסובב והתמסרות למילים המועתקות בזו אחר זו ללא תיווך של האינטלקט, ללא חישובים או מתודה מסובכת. סגן כהן קורא לזה "תפילת ההעתקה".

שינון / עיון – גם המסורת היהודית ארוכת השנים של לימוד, שינון ועיון בטקסטים באה לידי ביטוי במעשה ההעתקה. בעצם כתיבת המילים אות אחר אות יש לאומן שהות לשנן אותן; הוא מתעמק בהן, בצורתן, בצלילן, במשמעותן אז לפני שנים ובמשמעותן היום, ובעיקר במה שהן מציינות עבורו כיום. הוא קורא לזה "שניה בכתיבה".

כתיבת סת"ם – במלאכת ההעתקה מצטרף סגן כהן למלאכתם של סופרי הסת"ם שהעתיקו את התנ"ך ונשאו על כתפיהם במשך אלפי שנים את האחריות לשמר ולהעביר במדויק את המקורות היהודיים מדור לדור.

מדרש – היצירה כורכת עימה בחירות רבות, המהוות את המדרש האישי של האומן; מהות הטקסט הנבחר, מיקומו בשטח, גודל הבד, הגימור, המסגור, סגנון האותיות, גודלן, המרווחים בין האותיות, המילים והשורות, הצבעים וההדגשים, התיקונים והמחיקות – כל אלו יוצרים את הקריאה של האומן לציבור, לצופים ביצירה; עליהם להתבונן בטקסט במבט מחודש, עכשווי, רלוונטי. הטקסט מקבל חיים חדשים.

את משמעותה העמוקה של "שמעו נא" נוכל להבין אם נכיר את הלכי הנפש ותחושת השליחות שמלווים את סגן כהן ביצירתו, ואת החיבור העמוק שלו לתשתיות חשיבה ומעשה בתרבות היהודית.

אני בוחרת ב"שמעו נא" כשלט המחאה שלי.