בהקמת מכינת חנתון שמנו במרכז את הלימוד המעמיק של מקורות יהודיים, ציוניים והומניסטיים, מתוך תפיסה שהלימוד יעצב את דעותינו ואת זהותנו; למעלה מכך, שאפנו שהלימוד יהיה – כלשון התלמוד – גם לימוד שמביא למעשה, כי אחרת לא נהיה חלק מהחברה שבה אנו חיים.
לצידנו ראינו שלא פעם חינוך להעמקת הזהות האישית או הקבוצתית מייצר אתוס מבודד ואליטיסטי, מכיוון שככל שהזהות מעמיקה כך גם ההבדלים ביני לבין האחר מתחדדים. מתוך כך נוצר פחד מהשונה, שמביא להגבהת חומות כדי לא להתערבב ולא להשתנות. משם קצרה הדרך לגיבוש סטראוטיפים; בתחילה מדובר בבורות, אך קל להתדרדר משם במדרון חלקלק אל השנאה. לעומת זאת, אנחנו מאמינים שהתפקיד של חיזוק הזהות והעמקתה הוא לפתוח דלת, לבנות גשר ולסלול דרך אל האחר והשונה ממני. לתפיסתנו המגע עם מי ששונה ממני צריך להוליד דיאלוג, והדיאלוג יכול לפעמים לחזק אותי ולפעמים לגרום לי לתהות על הנחות מוקדמות ועל דעות שבהן החזקתי.
אתגר הזהות
בעבודתי כמחנך אני עוסק באתגר הזהות הטמון בחברה שלנו, היהודית והיהודית-ישראלית. מי אנו וכיצד אנו מגדירים את עצמנו? חברה אשר תתקשה להגדיר את הסיפור שלה תתקשה למצוא את דרכה, ובהשלכה למעשה החינוכי – גם הילד הבודד אשר יתקשה למצוא שורשים ובית יהלך אבוד בעולמנו. מתוך העבודה החינוכית ומתוך עיסוקי בתכנים של מנהיגות וזהות אני מבין שזהותי היהודית קשורה באופן בלתי אמצעי בדרך חיי במדינה, וכי היחס אל מי שאינו יהודי הוא חלק מהיהדות שלי וממי שאני. מטרתי אינה לבנות חומה שתבדיל אותי מהשונה ממני; ככל שאעמיק בזהותי, תתחזק בי דווקא המטרה ההפוכה.
כחלק מתפיסה זו, ובפשטות משום שאנו חיים בגליל, ביקשנו עם הקמת המכינה שפעילותה במסגרת "המעורבות החברתית" תהיה עם אוכלוסיה ערבית בכפרים הערביים. בגליל 57% מהאוכלוסיה היא ערבית (על הגיוון שבאוכלוסיה זו) ו-43% – יהודית. מי שמכיר את חנתון יודע שהיא ממוקמת בין כפר מנדא לבין ביר אל-מכסור, ועטופה כפרים וערים ערביים מסביבה. ובכן, איך מתחילים? הרי רק שנה לפני הקמת המכינה אני עצמי עברתי מירושלים עם חבריי כדי להקים כאן מחדש את קיבוץ חנתון. החלטתי פשוט לנסוע לכפרים, לגשת למסגדים, לדפוק על הדלת ולהתחיל שיחה. לרוב לא פתחו לי, ואם כן אז אמרו לי שחשבו שאני חלק מ"תג מחיר" – הרי אני חובש כיפה. חלק מהגיחות האלה הובילו לשיחה עם האימאם, אך דיון על אפשרויות עשיה בכפר לא התקיים. המשכתי לבתי ספר ולמתנ"סים, ומשם בעצם מתחיל הסיפור שלנו.
הגעתי למתנ"ס של כפר מנדא, נכנסתי פנימה והצגתי את עצמי כשכן מחנתון שרוצה להציע התנדבויות במתנ"ס. קיבל אותי האחראי על פעילות עם הנוער, ולשמע הסברי שאני מקים מכינה קדם-צבאית, שבמסגרתה אנו יוצאים למעורבות חברתית ולהתנדבות עם שכנינו, הסתכל עליי בתמיהה ושאל: "אתה מחנך את התלמידים שלך לשירות בצבא ואז אתה רוצה שהם יבואו לכפר מנדא להתנדב עם הילדים שלנו?!" הוא הניד בראשו בתנועת שלילה והביט בי כאילו נפלתי מהירח. הבנתי שמהשיחה הזאת לא תבוא הישועה, מכיוון שהמרחק בינינו גדול. יכולתי לקום, להודות על הכנות וללכת, אבל נשארתי ושאלתי אותו: עם מי אתה רוצה לעבוד במתנ"ס הזה – עם שוודים? עם נורווגים? עם אנגלים? עם מי בדיוק אתה רוצה לבנות כאן חברה ומדינה? הסתבר שאכן לא היה מקום לשיח, ובר-הפלוגתא שלי הראה לי במבט עינו את הדרך החוצה. אני אדם נחוש, ובכל זאת איני נשאר היכן שאיני רצוי. ממש לפני שיצאתי פנה אליי אדם אחר והזמין אותי למשרדו. היה זה מנהל המתנ"ס, עאדל סמחאת, וזו הייתה תחילתה של ידידות, ויותר מכך – של עבודה משותפת ולימוד משותף במציאות מורכבת. המכינה החלה להתנדב יומיים בשבוע במתנ"ס, ועאדל מצידו לימד במכינה ערבית מדוברת ותרבות ערבית. זהו סיפור של מוקד אחד של ההתנדבות, אבל יש בו כדי לפתוח צוהר למציאות שבה אנו חיים.
תמונת עתיד משותפת
בן-גוריון קבע: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו". לנגב אתגרים משלו, אך גם לגליל יש מאפיינים ייחודיים שיוצרים אתגרים, ולצידם הזדמנויות ואפשרויות לבניין החברה והמדינה שלנו. אנו מבקשים לחיות את הגליל, לאהוב את הגליל ולתרום לחיזוקו. ובכן – אם בנגב תיבחן הציונות, בגליל תיבחן החברה הישראלית.
מה טיבה של האמירה הזאת?
- בגליל חיים יהודים וערבים גם יחד; שלא כמו בירושלים המחולקת למזרח ומערב, אנו ממש אלו סביב אלו.
- בגליל אדם קם בבוקר לטבע, וגם מי שגר בעיר – בגליל מספיק להרים את הראש כדי לראות את ההרים ואת הנופים. אנו טובלים בטבע סביבנו, ויש לנו אחריות כלפיו – לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.
- בגליל מנשבת הרוח שבנתה את זהותנו, והקפיצה הציונית מהתנ"ך לפלמ"ח מתבטלת כאן. יצירת התורה שבעל-פה מפעמת בגליל: המשנה שנחתמה בציפורי, התלמוד "הירושלמי" שנוצר בטבריה, כתיבת השולחן ערוך והמיסטיקה בצפת. רוח גדולה של יצירה ומחשבה עמוקה.
כל אלה מייצרים אפשרות להתיישבות ערכית בגליל. לא רק מפני שכאן ירוק ומפני שבמרכז הארץ יקר. הגליל מאתגר אותנו ואנו נכונים למאמץ. מעל לכול אנו רוצים לגעת באתגר הזהותי שלנו, לעסוק בשאלה הגדולה – האם אנו, יהודים וערבים, יכולים לא רק לחיות אלו לצד אלו? האם אנו יכולים ליצור תמונת עתיד משותפת, תמונת עתיד של מדינה וחברה? משמעות הדבר שאנו נשאף לאותה מדינה ולאותה חברה. לא פשוט אבל אפשרי, על ידי אלו שמאמינים בכך, אלו שמבינים שלא באנו למחוק את זהותו של האחר – לא כפרט ולא כקהילה, לא כתרבות ולא כדת.
חוסר היכולת לדמיין תמונת עתיד משותפת ליהודים ולערבים אזרחי המדינה, או חוסר היכולת לבנות קשר שמושתת על חזון משותף – הוא האתגר שעימו אני מבקש להתמודד.
המחסום הזה איננו בעיה אקדמית, וגם פתרונו אינו מצוי בין כותלי האוניברסיטה; זו בעיה של השטח, של הדור המבוגר והדור הצעיר כאחד. כל זמן שהבעיה הזאת לא תיפתר, לא רק שלא נאמין שנוכל לחיות יחד בשותפות, אלא שוב ושוב יצוץ משבר שיעמיק את חוסר האמון – בדיוק כפי שקרה לפני כמה חודשים באירועי "שומר החומות". אנו במציאות שבה מעלינו תקרת זכוכית שאי אפשר לנפץ ומתחתינו רצפת זכוכית שמלכתחילה אנחנו חוששים לצעוד עליה, כי כל צעד עלול להוביל לשבר ולכאוס. זו מציאות שבה הפחד מהרס הקיים משתק מעשיה, ולכן אי אפשר כלל לשאוף להתקדם.
יצירת הסיפור, החזון, המסגרת המשותפת והמוסכמת, אינה אתגר תאורטי; מדובר באתגר מעשי של ממש, ופתרונו טמון בעבודת שטח קשה, יסודית, שיטתית ועמוקה. כך כותב ההיסטוריון שלמה אבינרי בהתייחסותו לדברי אחד העם:
המוסר אינו עניין ליושבי קרנות ולהולכי בטל הטווים מחשבות בעלמא […] תחומו של המוסר הוא החיים המעשיים, לא התיאורטיים, והמתלבט בבעיות מוסר לפי טבעו הוא איש המעשה..1
בכך אני מאמין בכל מאודי. אין פתרונות קסם אלא עבודה חינוכית שתחילתה ביצירת אמון והקשבה לסיפור של האחר והמשכה בחשיבה וביצירת תפיסה חברתית וזהותית.
כאשר למדתי באוניברסיטה לתואר ב"חקר סכסוכים ניהולם ויישובם", המתודה הנלמדת הייתה שאנו זכאים להחזיק בחלומות שונים ואף סותרים, ויש לכבד זאת, אבל כשנכנסים לחדר לדיאלוג צריך להשאיר את המחלוקות בצד ולהכיר את האדם אשר מולך. היום אני סבור שזאת אחת הסיבות שמפגשים מסוג זה לא רק שלא הועילו, אלא אף הזיקו, הקצינו את התקשורת והגבירו את חוסר האמון בין הצדדים. חלומותיו של האדם ושאיפותיו הם חלק ממי שהוא, וקבלה שלו ללא כל המטען הזה תהיה חלקית ואף מזויפת. וכך לפעמים מפגשים שכאלה הגדילו את הקרע – אם בגלל תחושת חוסר אמינות ואם מכיוון שהנושאים העמוקים הורגשו מתחת לפני השטח ולא דוברו.
אנו נדרשים לשאוף לתמונת עתיד משותפת. חברה של "חיה ותן לחיות" אינה חברה, וחברה של "שלי – שלי ושלך – שלך" תוביל אותנו לסדום, כמאמר חז"ל (משנה, אבות ה', י'). אף אם התמונה המשותפת לא תהיה בדיוק זו שחלמנו עליה, היא תהיה בעלת פוטנציאל להגיע אל מעבר למה שאנו יכולים לחלום עליו כיום.
חוסר תקווה
באירועי "שומרי החומות" חווינו במדינה – ובפרט בגליל – אלימות קשה. אלו שלא האמינו ביכולת של היהודים והערבים לחיות יחד במדינה, משני הצדדים, קיבלו חיזוק ואישוש לתפיסותיהם, ואילו אלו המבקשים לחיות יחד במדינה וחברה משותפת ספגו מכה קשה, ולמעשה חווים משבר של ממש. ישנו זעם, יש אלימות. החזרה לשגרה אינה מעידה כלל על משבר האמון העמוק והאמיתי בין האוכלוסיות. מן המפורסמות הוא שהבסיס לכל קשר הוא אמון, ובהעדרו הקשר לא יכול להתקיים לאורך זמן – לא בין בני זוג, לא בין קהילות ולא בין מיעוט ורוב. תמונת ההמשך של חוסר האמון היא חוסר תקווה שמשהו ישתנה כאן אי-פעם. האמונה ביכולת שלי או של חבריי להתמודד או להתמרד קיימת, אבל תקווה אמיתית ואמונה בעתיד אחר – דומה שנעדרת. כולנו שותפים למצב הקשה שאליו הגענו, כולנו אחראים עליו.
אם חפצי חיים אנחנו, אנו חייבים שלא לגלות שום סובלנות כלפי אלימות וכלפי אירועים מחרידים כמו שהיו ב"שומר החומות". המצב כיום מסוכן יותר מאשר היה בעבר, כי בעבר לא היינו מדמיינים מעשי לינץ' בתוך רחובות ישראל. זו דוגמית של מלחמת אזרחים, פשוטו כמשמעו; כאילו אין דין ואין דיין. חזקה על המציאות הזאת שתחזור על עצמה אם לא נעשה כלום, אם נחשוב ש"חזרנו לשגרה".
לאחר האירועים הקשים הוזמנתי לדבר בכמה כנסים מקומיים באזורנו. אחד מהם התקיים בכפר הבדווי מנשייה זבדה בי"ז בתמוז, יום שמציין על פי המסורת גם את שבירת לוחות הברית. פתחתי בסיפורו של משה רבנו ששבר את הלוחות הראשונים כאשר חטא העם בחטא העגל, אך שב ועלה להר סיני לקבל את הלוחות השניים. הסיפור מגלה סיבה לאופטימיות, משום שהוא מלמד שהברית חזקה מן הדיברות, שבבסיס הייתה הברית חזקה מהחטא. אבל מסורת זו גם מציבה בפנינו את השאלה אם היום יש בינינו ברית חזקה מספיק כדי שנוכל לבנות ולהיבנות על גביה.2 אמון אמיתי אמנם נבנה רק אחרי שבר, אולם עלינו להבין שאם אין בניה השבר עלול להפוך לחורבן.
כאשר חברות מגיעות לייאוש הן מסתגרות ואינן מאמינות, ובשל כך מייאשות את עצמן לדעת בעודן בטוחות שהן הקורבן, שטוב להן במקום שבו הן חיות ועוד. תקווה, על פי הגדרה פסיכולוגית מקובלת, היא היכולת של אדם לדמיין מציאות עתידית שהיא טובה באופן משמעותי יותר מההווה, להאמין שהיא אכן יכולה להתקיים, ולפעול כדי לקדם אותה. בלי תקווה לא ניתן להוליד שינויים. תקווה אין משמעה נאיביות אלא אמונה בטוב, אמונה ביכולות שלנו להוביל שינוי, להביא לאמונה בחיים.3
יהודית ודמוקרטית בדיבור אחד
מדינת ישראל צריכה לחתור להיות מדינה יהודית ודמוקרטית "בדיבור אחד"; אבל באותו הדיבור יש לומר כי היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבתוכה מיעוטים שווי זכויות בכל המובנים למעט המובן הלאומי. מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלאום של שני לאומים. עם זאת יש לציין שחוק הלאום בצורתו הנוכחית אינו מקדם אותנו. בעודו מנסה לחזק את הלאומיות היהודית הוא פוגע בכל אלה מהחברה הערבית שרוצים להיות חלק ממדינת ישראל; הפגיעה מגולמת בהדגשת העדר מעמד רשמי לשפה הערבית, וכן בהשמטת המילה "שוויון". אני אשאף לעשות כל שביכולתי כדי שאלו שרוצים להיות חלק שווה מהחברה ומהמדינה שלנו אכן ירגישו כך, הן בשפה והן בהכרה בכאב שלהם, ויותר מכך – בצרכים שלהם, כדי שיחיו כאן וירצו לבנות יחד חברה אחת. לאחרונה קיבלה תפיסה זו ביטוי גם מהצד הערבי, בדברי מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"ם: "ישראל היא מדינה יהודית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ומטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרח מלאות".4
אני מכיר בהזדהות הלאומית הפלסטינית של חלק גדול מהציבור הערבי הישראלי. כאשר יש אירוע באל-אקצה או בעזה, הדבר נוגע בהם ומכאיב להם, כפי שסבל של יהודי בעולם נוגע בי. כיהודי ישראלי עליי להיות רגיש ולהבין את החיבור העמוק הזה, אך אין פירוש הדבר שעליי לשנות משום כך את זהותה של המדינה שלי. עם זאת, מובן שבמדינה דמוקרטית ויהודית אני אדרוש שוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים כבני אדם, כקהילות, כתרבות, כדת; והדבר דורש פרו-אקטיביות מהמדינה ולא רק רה-אקטיביות, כי תרבות, דת וקהילות צריכות טיפוח והעצמה.
מי שמוביל אותנו למדינה דו-לאומית מוביל אותנו לקיצה של הציונות, בין אם הוא מחסידי תפיסת "מדינת כל אזרחיה" ובין אם הוא מחסידי הסיפוח – שמשמעותו בפועל קיום מדינה שחיים בה שני לאומים אך רק לאחד מהם זכות בחירה. את תמונת העתיד המשותפת לא נבנה עם כולם. מי שחושב שתפיסה דמוקרטית סותרת את האפשרות היהודית-דמוקרטית, כנראה אינו שותף למסע. מי שחושב שהערבי אינו חלק מהסיפור היהודי של ימינו, מי שהערבי אינו קיים בתמונת העתיד שלו – נראה שגם הוא לא יצטרף. במילים אלו אני מגדיר כבר מי הם השותפים לבניית חזון ומי אינם שותפיי משום שתמונת העתיד שלהם שונה משלי. אפשר ונכון לחיות בדמוקרטיה כאשר יש אנשים האוחזים בחלומות שונים ואף סותרים, אבל כדי לבנות עתיד לחברה משותפת יש לעמול עם אנשים הרוצים בחברה כזאת, אלו שאינם מסתפקים בבניית הווה נסבל אלא מציירים תמונת עתיד פרגמטי שיש לשאוף אליו. על הרוב הפרגמטי והאידאולוגי להוביל את עתידנו, וָלא – הקצוות ימשכו אותנו מטה מטה עד חורבן. בסופו של דבר דרושה ברית של אנשים בעלי מתינות בוערת.5
אולי מצפון תיפתח הטובה?
בגליל אנו חווים קשר כמעט יומיומי בין יהודים לערבים – במערכות הבריאות והרווחה, במסחר, באקדמיה ועוד. היינו מצפים שמציאות כזאת תסייע להכרת האחר ולקבלתו, אך בפועל אנחנו רואים שלא בהכרח נוצרת שותפות גדולה יותר. התנאי הראשון להתקדמות הוא יצירת מגע בינינו לבין הערבים. השערת המגע (contact theory) מלמדת אותנו על חשיבות המגע הישיר בין קבוצות להפחתת עצימות העימותים ולשינוי דעות קדומות.6 על-פי מחקרים, יש צורך חיוני במגע בין קבוצות שנמצאות בקונפליקט, מכיוון שבלי מגע ובלי קשר לא ניתן לבסס אמון, לתקן תפיסות שגויות לגבי אחרים ולגלות איש את אנושיותו של רעהו. מנגד אנו רואים שבערים המעורבות, שבהן המגע קרוב ביותר, המצב הוא גם המסוכן ביותר. מסתבר שמגע שלילי משפיע יותר מאירועים חיוביים7. עלינו להילחם בגזענות מבית ומחוץ, עלינו להילחם בשנאה ובמופעים של שלילת לגיטימיות, עלינו להילחם ביהירות ובזלזול משני הצדדים, עלינו לקחת אחריות על תופעות שליליות וקיצוניות בשיח שלנו, ועלינו להילחם באלו שרוצים לרסק את הרעיון שניתן לחיות כאן יחד ולבנות חברה משותפת. עלינו לדאוג לרוח הנושבת בחברה הישראלית – שלא תהיה נאיבית ופשטנית מחד, אך שלא תייאש ותעורר שנאה וגזענות מאידך.
כשאנחנו אומרים שדברים צריכים להשתנות, פירוש הדבר שגם אנו צריכים להשתנות – יהודים וערבים כאחד. ייתכן שהשינוי כואב, ייתכן שהוא דורש מאיתנו לוותר ולשנות חלומות ישנים, אך הוויתור הזה הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש לכולנו להפסיד. השינוי חשוב לא רק למעננו אלא גם למען ילדינו, שגדלים לעולם פחות אופטימי ולמדינה פחות אופטימית מאלו שאנחנו גדלנו בהם. בעל הבית אכן דוחק, ואסור שהפועלים יהיו עצלים או מפוחדים או חסרי אמונה.
במכינה ובמדרשת חנתון אנו מנסים להרבות במגע שבונה אמון, ולכן אנו נמצאים בכפרים ובערים היהודיות והערביות שבאזור פעמיים בשבוע, ונוגעים באנשים רבים. יש לנו שותפים לא מעטים סביבנו, ולכן אנו מתעקשים על השיחה והמפגש עם שכנינו, גם כשהמצב קשה.
אכן, קשה לבנות וקל להרוס. עלינו להביט במראה ולהודות שמה שנעשה עד עתה אינו מספיק ואין בכוחו להוביל אותנו לתמונת עתיד אחרת, אבל בכוחנו ומחובתנו לפעול לחברת המופת שאנו מקווים לה. שכן כידוע, אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן.
באירועים הקשים שגרר מבצע "שומר החומות" דובר רבות על משילות. אך חשוב לזכור שמשילות משמעה לא רק סדר וחוק, אלא גם חינוך, חסד, גמילות חסדים ונטיעת תקווה ואופק לכולנו. מדינת ישראל היא התגשמות חלום הדורות של עם ישראל, אך לחלקים מאזרחי ישראל הערבים משמעה חורבן החלום שלהם. עלינו להחזיק במורכבות זו ולחיות אותה.
כל דור ומשימתו. היובל הראשון של המדינה נשא משימות כבירות, החל בהקמת המדינה והחברה, המשך בניהול מלחמות ישראל וכלה בחתימת הסכמי שלום. מאז דומה שהחברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים קטנים יותר אך רוחה דלה יותר. משימת דורנו היא לדאוג לא רק להמשך קיומה של המדינה כי אם גם לאופייה, לנשמתה, לזהותה, ולביסוס חברה ראויה בארץ ישראל – ממלכת כוהנים וגוי קדוש; חברה אשר מבוססת על צדק, על אמת ועל חסד.
