כַּמָּה שָׁעוֹת אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ לִשְׁכַּב עַל הַגַּב בְּבֵית מָלוֹן בְּמַעֲלֵה הַשְּׁבִיל מוטלת לְבַדִּי עַל אִי בְּסוֹף הָעוֹלָם וְאֵין פֹּה אִישׁ שֶׁיַּגִּיד לִי בְּעִבְרִית מָה
אֲנִי מִתְיַשֶּׁבֶת מוּלֵךְ בֵּין עֶשֶֹר לִשְׁתֵּים עֶשְֹרֵה. מְנַסָּה לְחַיֵּךְ, אַתְּ מוֹתַחַת שְֹפָתַיִם. בְּטוֹן הַכְתָּבָה אַתְּ מְוַדֵּאת פְּרָטִים, בּוֹדֶקֶת טֹפֶס שֶׁנִּשְׁכַּח וּמְסַכֶּמֶת: אֵין עֲבוּרֵךְ עֲבוֹדָה. סְפָּסִיבָּה,
הָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁל אָדֹם וְלָבָן אֵם יַצְרָנִית, אָב בּוֹגֵר קוֹמְסוֹמוֹל, תְּמוּנַת לֵנִין בַּגַּן דִּקְלַמְתִּי פּוֹאֶמוֹת, שָׂנֵאתִי אִקְרוֹת חָלַמְתִּי עַל מִי שֶׁאֶגְדַּל לִהְיוֹת הָיִיתִי יַלְדָּה
חמש וחצי לפנות בוקר, הנהג של אוּבֶּר מתקשר, הוא בחוץ. הקדים בעשר דקות. מריק מתעורר כשאני מפילה בקבוק מים מתכתי. צליל חד נשמע ברחבי הבית.
שְׁקִיעַת יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל סְתָו… שְׂרִידִים בָּעוֹף, בִּיעָף, בִּיעָף לָרוֹם! אַל עַיִן לְאָחוֹר! אַל נִיד עַפְעָף! הַמַּעֲרָב כֻּלּוֹ הָפוּךְ כִּסְדוֹם. אֲבוֹי לַמִּסְתַּכְּלִים לַאֲחוֹרָם! נְצִיב
לַפַּחַד הַזֶּה יֵשׁ מָקוֹם שָׁמוּר הוּא נוֹשֵׁב בְּתוֹכִי בְּעִקָּר בַּחֹרֶף, בְּעִקָּר כְּשֶׁהַבַּיִת רֵיק הוּא אוֹמֵר: הָיָה זְמַן שֶׁבּוֹ לֹא הָיָה לָךְ מָקוֹם בָּעוֹלָם לַחֲזֹר
הדברים הבאים נכתבים בעיצומם של ימי משבר הקורונה שמעורר גלי מחאה גדולים. אלפים יוצאים לרחובות לבקש אחר מנהיגות שקולה ואחראית שתשכיל לנהל בתבונה, ברגישות ובחמלה
אנו מודים לקרן ד. דן ובטי קאן על תמיכתם בהוצאת כתב העת.
With thanks and appreciation to the D. Dan and Betty Kahn Foundation for supporting this project.
