הַפַּחַד שֶׁלָּנוּ נִשְׁאָר מִכְתָּב סָגוּר, חֲלוֹם שֶׁלֹּא פֹּרַשׁ, לַיְלָה שֶׁלֹּא הָיָה. הַיַּחַד מוֹתִיר שֹׁבֶל כִּתְמֵי דֶּמַע, יָם קָטָן עַל הָרִצְפָּה בְּאֵיזוֹ שָׂפָה נָמוּת וּבְאֵיזוֹ
אֵיךְ תֶּחֱצֶה לְעֶבְרִי אֶת הַסַּף וַהֲרֵי אֵינֶנּוּ רַק מָסָךְ אוּלַי אֵלֵךְ אֲנִי אֵלֶיךָ אַחֲצֶה אֶת הַנָּהָר בְּהָרֵי הַחֹשֶׁךְ אַחֲצֶה שְׁנֵי נְחָשִׁים חֵצִי נִשְׁמֹר
מְצִיאוּת פְּצוּעָהּ שׂוֹרֶטֶת עוֹר יָבֵשׁ מְדַמֶּמֶת אֶת עַצְמָהּ סְדָקִים מְבַקְּשִׁים לְהִקָּרַע עַכְשָׁו בָּהוּל טִפּוּל נִמְרָץ פּוּלְסִים כּוֹאֲבִים שֶׁל אַהֲבָה דָּחוּף לְהָנְשִׁים תֹּם עַרְבוּת אֲוִיר
שני ציורי הנוף שמופיעים בעמוד הבא מספרים סיפור על התבוננות ועל נקודות מבט. בכל אחד מהם מופיע נוף ובו הרים, עצים ומבנים רבים, ומשובצים בו
בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת. פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת,
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְקַשִּׁים לְהוֹדוֹת בָּאֱמֶת יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהָאֱמֶת מַפְחִידָה אוֹתָם יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכְּשֶׁהֵם רוֹאִים אֶת הָאֱמֶת הֵם בּוֹרְחִים לִדְרוֹם־אֲמֵרִיקָה יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁבִּשְׁבִילָם אֱמֶת בַּבַּיִת זֶה
אל תבוא אֵלַי עם כל האמת אַל תָּבוֹא אֵלַי עִם כָּל הָאֱמֶת, אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַיָּם כְּשֶׁאֲנִי צָמֵא, אַל תָּבִיא לִי אֶת
ככל עצמיות, היצירה דיוקן עצמי – בין גילוי לכיסוי, שמוצגת בעמוד הבא, מכסה ומגלה, מסתירה וחושפת. איך אפשר לדבר אמנות, שרב בה הנסתר, שמזמינה כל
אנו מודים לקרן ד. דן ובטי קאן על תמיכתם בהוצאת כתב העת.
With thanks and appreciation to the D. Dan and Betty Kahn Foundation for supporting this project.
