כל המאמרים

בזמן האחרון נראה לי שבכל פעם שאני מסתכלת ימינה או שמאלה אני מוצאת עוד קהילה, מוסד או ארגון העוסקים ביהדות בישראל, שמאמצים את המילה "ישראלי"

לפני כיובל שנים פרסם "הקיבוץ הדתי" נוסח "על הניסים" ליום העצמאות,[1] בדומה לתפילת "על הניסים" הנאמרת בחנוכה ובפורים בתפילת עמידה ובברכת המזון. אף שהרב שלמה

מחשבות רליגיוזיות על "מתבן 1" (תערוכה קבוצתית בהובלתה של עידית לבבי גבאי) התגובה הראשונית שלי למראה מתבן 1 – קיר המרוצף ב-70 לוחות קנבס, אשר

שאול, מוכר הדגים, או שאויל, כפי שכינוהו אנשי העיירה בולמן, אהב מאוד לספר סיפורים. תושבי העיירה ידעו שתאוותו לספר סיפורים גבלה כמעט בשיגעון. רוב שעות

מתינות בוערת — היש דבר כזה? מילה אחת פירושה איזון, מילה שנייה מבטאת טבע
שיוצא מאיזון — הילכו שניהם יחדיו… "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ"?

מה מושך יותר — אדם להוט או דיבור מתון? ומה מרחיק יותר? האם אמירות מתונות במהותן יכולות לייצר תחושת מחויבות ושותפות? מה מעורר בי להט?

אם העולם המודרני והמנוכר הוא הפריזר, הקיצונים ינצחו בכל פעם. הם פשוט לוהטים
מדי. אז מה ניתן לעשות כדי לחנך למתינות?

מהי "דרך האמצע" במסורת היהודית, ולמה היא חיונית היום? ׀ שלוש טענות אפשריות נגד "דרך האמצע", ומענה עליהן ׀ כיצד לחזק את "דרך האמצע" בארץ

הכנסת יסודות החשיבה הקווירית אל השיח הכללי יכולה לשמש כגורם מרפא לשיח, שכן הוא איננו דורש מן התודעה להגדיר את עצמה בהתאם להבניות המגדריות. בשיח

הרוב השקט אינו מקבל את תשומת הלב הראויה לו ואינו מוערך דיו. הרוב השקט אינו משנה מציאות בכך שהוא בועט בדלי; הוא משנה את המציאות