הוֹ יֶלֶד יְהוּדִי הַבֵּט הַבֵּט בְּצִדָּהּ הַפְּנִימִי שֶׁל הַקֶּשֶׁת רְאֵה אֶת אֲבוֹתֶיךָ שְׁחוּחִים תַּחַת נֵטֶל הַמְּנוֹרָה כּוֹשְׁלִים לְקוֹל מִצְהֲלוֹת הַקָּהָל וְכָעֵת שָׂא מַבָּטְךָ מַטָּה לְעֵבֶר
יֵשׁ לִי טֶקֶס הֲכָנָה אָרֹךְ לַשֵּׁנָה כְּמוֹ כֹּהֲנִים הַהוֹלְכִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה. אֲנִי מְסַדֵּר אֶת הַשְּׂמִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנוֹת לַכְּנִיסָה כְּמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל הַנִּכְנָס לַעֲזָרָה.
אֲבוֹתַי לֹא הִתְפַּלְּלוּ לְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה מִשּׁוּשָׁן צָפוּ יַמָּה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה בְּצִיּוֹן. וְעָלוּ וְטִפְּסוּ בְּחוֹף מַעֲרָב וְתָהוּ בְּסוֹף מַעֲרָב וְטָעוּ בְּסוֹד מַעֲרָב וְתָעוּ.
בְּלֵילוֹת אֵין-שְׁנַת לֵילוֹת שֶׁל נְדוּדִים נוֹתַר לוֹ אִישׁ לְבָד נוֹתַר עָם לְבָדָד הַנֶּאֱבָק עִמִּי – לֹא שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו כְּנֶגְדִּי שִׁוִּיתִי – לֹא מַלְאָךְ, לֹא
שאול, מוכר הדגים, או שאויל, כפי שכינוהו אנשי העיירה בולמן, אהב מאוד לספר סיפורים. תושבי העיירה ידעו שתאוותו לספר סיפורים גבלה כמעט בשיגעון. רוב שעות
הייחוס שלו היה מרשים, אבל עקב ירידת הדורות הסתבך תהליך הירושה: הירשלר אחר, בן דוד שני שהיגר אחרי השואה לאמריקה, הכריז על עצמו כאדמו"ר, תוך
אנו מודים לקרן ד. דן ובטי קאן על תמיכתם בהוצאת כתב העת.
With thanks and appreciation to the D. Dan and Betty Kahn Foundation for supporting this project.
