בקיץ האחרון השתתפתי בערב לזכרו של ברל כצנלסון. בהכנותיי לקראת ערב הזיכרון קראתי בכתבי כצנלסון ועברתי על מסמכים בחיפוש אחר משהו שמזכיר את התקופה שלנו
מקובל לחלק את היהודים מבחינה אידאולוגית לקטגוריות "קלסיות" שונות: חרדים-דתיים-חילוניים; אורתודוקסים-קונסרבטיבים-רפורמים; מסורתיים-ליברלים וכדומה. הסיווגים האלה אכן משקפים את המציאות, אך קיימת חלוקה נוספת הרבה יותר
סיפור גיבורים קדמוני שיבה אל אנשים, אל עלילות גבורה וסבל שליוו את סיפורה של ארץ ישראל, העלתה את השאלה העמוקה בדבר מקומם של המיתוסים בחינוך.
בזמן האחרון נראה לי שבכל פעם שאני מסתכלת ימינה או שמאלה אני מוצאת עוד קהילה, מוסד או ארגון העוסקים ביהדות בישראל, שמאמצים את המילה "ישראלי"
לפני כיובל שנים פרסם "הקיבוץ הדתי" נוסח "על הניסים" ליום העצמאות,[1] בדומה לתפילת "על הניסים" הנאמרת בחנוכה ובפורים בתפילת עמידה ובברכת המזון. אף שהרב שלמה
הכנסת יסודות החשיבה הקווירית אל השיח הכללי יכולה לשמש כגורם מרפא לשיח, שכן הוא איננו דורש מן התודעה להגדיר את עצמה בהתאם להבניות המגדריות. בשיח
הרוב השקט אינו מקבל את תשומת הלב הראויה לו ואינו מוערך דיו. הרוב השקט אינו משנה מציאות בכך שהוא בועט בדלי; הוא משנה את המציאות
יש צורך בלימוד שפה מסעירה – בין אם מדובר בקמפיין פוליטי ובין אם מדובר בתפילה או בלימוד – שפה שמפעילה את הרוח והנשמה בלי פחד,
העיסוק של בובר בתחיית האדם, ברנסנס יהודי, ובהמשך בהומניות עברית, נבע ממחויבות עמוקה לתרבות היהודית ולתנועה הציונית ומתחושה של שליחות, שבשלבים מסוימים התבטאה בדאגה ובדחיפות.
אנו מודים לקרן ד. דן ובטי קאן על תמיכתם בהוצאת כתב העת.
With thanks and appreciation to the D. Dan and Betty Kahn Foundation for supporting this project.
