את הצירוף "השואה השקטה" שמעתי לראשונה במסדרונות הסוכנות היהודית. המושג מתייחס לאיבוד הזהות היהודית של יהודי התפוצות; על פי הנתונים, תוך 30 שנה יאבדו 80% מיהודי התפוצות את זהותם היהודית ואת זיקתם למדינת ישראל. הנתונים הללו מתייחסים בעיקר ליהדות ארה"ב. ובמספרים: מתוך 5 מיליון יהודים המתגוררים כיום בארה"ב, תוך 30 שנה יישארו רק כמיליון יהודים שיגדירו את עצמם כבעלי זיקה ליהדות ולמדינת ישראל. מובן שאין מקום להשוואה בין שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השניה ובין מה שקורה כיום עם יהדות העולם. אנשים בוחרים להתחתן עם לא יהודים, או לנתק את הקשר עם המסורת היהודית, עם עם ישראל ומדינת ישראל, בבחירה חופשית ומרצונם העצמי. המושג "שואה שקטה", שמעורר קונוטציות קשות, במכוון, מתייחס להשוואה במספרים, לדילול מצבת כוח האדם של העם היהודי.
לפני כ-140 שנים הוקמה ברוסיה אגודת "חובבי ציון", שהציבה לעצמה מטרה לשכנע את היהודים לעלות לארץ ישראל ולא להגר לאמריקה. חברי האגודה אמרו במפורש שהיהודים שיהגרו לארה"ב סופם להתבולל. רק אלה שיעלו לארץ ישראל יישארו הם וצאצאיהם חלק מהעם היהודי. וכך חברו להם הרב שמואל מוהליבר, הרב מרדכי אליאשברג והמשכילים משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר, והקימו אגודה על מנת לממש את חזונם ולמנוע את האסון.
וכך כתב הרב אליאשברג1:
חברת חובבי-ציון מורכבת משני מיני חברים, חברים דתיים, וחברים לאומיים שאין בהם אש דת, וכיון שחובת החברה היא להושיב בא”י אנשים מישראל, שיעבדו אותה עבודת שדה וכרם וגדול בהמות וכל השייך לזה – הרי בכל זה משתווים כל החברים ובטלה חלוקת הדעות.
בשנת 1882 פרסם פינסקר את ספרו המכונן אוטואמנציפציה!, ובו פירט את מטרות היסוד של דורו: עליה לארץ ישראל, הקמת מדינה יהודית, פיתוח הרגש הלאומי היהודי, הפצת הרעיון הציוני ועידוד עליה. כך עודד את ההתיישבות בארץ, במטרה למנוע אובדן לעם היהודי.
ואיך נראית המציאות כעבור 140 שנה? לצורך ההמחשה, אעבור לגוף ראשון:
סבא שלי, ציוני נלהב ואנטי-דתי, עלה לארץ מפולין. אחיו ואחותו היגרו לאמריקה. מכל צאצאיהם לא נשאר ולו יהודי אחד. אבל כאן עוד לא נגמר הסיפור. אחי ואח של אשתי ירדו מהארץ (שניהם אינם דתיים). הם התחתנו עם נשים שאינן יהודיות, ולילדיהם אין שום קשר לא ליהדות ולא למדינת ישראל. המושג "שואה שקטה" הגיע גם ליהודי ארץ ישראל, הישראלים. כמיליון מהם עזבו את הארץ, ורובם השתקעו בארה"ב. הקהילה הישראלית בארה"ב היא הקהילה שמתבוללת בקצב המהיר ביותר מכל הקהילות הזרות בארה"ב. כבר בדור השני הקשר ליהדותם ולמדינת ישראל הולך לאיבוד. אכן, אנו נמצאים בבעיה קשה.
כדי לפתור את הבעיה צריך לבחון כיצד זה קורה לנו. אפשר לחלק את היחס לנושא לשתי קבוצות אנשים. החברים בקבוצה הראשונה הם אלה שלא רואים בכך בכלל בעיה, ו"שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה ומבין".
כך כתב לי חבר ששייך לקבוצה זו:
לי לא אכפת בכלל מ"השואה השקטה", התבוללות, או אבדן הקהילות היהודיות בחו"ל. מורשת וזהות הן דבר שאדם צריך לבחור להתחייב אליו. אני מבין לגמרי יהודים בחו"ל שקשה להם מדיי לעשות את הבחירה הזו ומתאהבים, מתחתנים ומביאים ילדים עם אישה או איש לא יהודים, או שפשוט מפסיקים לזהות את עצמם כך. אני כאדם, כישראלי, רואה חשיבות בזהות היהודית שלי. אך לא שופט מישהו שלא חי בישראל שאינו רואה זאת כך, ואני גם לא רואה בכך איום.
אנחנו חזקים מספיק, יש לנו זהות חזקה מספיק. בישראל זה חשוב בעיני, ומי שרוצה פתרון לזהות היהודית שלו ולשייכות הזו – מקומו כאן. הציונות היא הפתרון. אבל אני לא מרגיש צער ואין לי ביקורת על יהודי אמריקאי או ניו זילנדי שבוחר אחרת.
הקבוצה הראשונה מורכבת מאנשים טובים ונאורים, שהשקפת עולמם הפלורליסטית והפוסט-מודרנית, אינה מאפשרת (ובצדק מבחינתם) לראות שיש כאן בכלל בעיה. כדי לשנות את גישתם של האוחזים בהשקפה זו, יש לשכנע אותם לשנות את תפיסת עולמם בתחום השייכות – לשבט, לעם, לארץ. מכיוון ששינוי עמדות כזה דורש מאמץ ועבודה מורכבת, ולא כל אחד מסוגל לכך, יהיה זה לדעתי בזבוז של אנרגיה ומשאבים שניתן לנצל לצורכי הצלת הקבוצה השניה.
הקבוצה השניה מורכבת מאנשים הרואים בהתבוללות בעיה קשה שיש למנוע אותה, ולא היו רוצים שתגיע למשפחתם ולסביבתם הקרובה. אנשים אלו מעוניינים בפתרון לבעיה, מתוך דאגה לעצמם, לילדיהם ולדורות הבאים. באופן מעשי ובגלל המשאבים המוגבלים, הן בתקציבים והן בכוח האנושי, נכון וראוי לדעתי לקיים דיאלוג רק עם הקבוצה השניה.
דוגמה לגישתה של הקבוצה השניה אפשר למצוא בדברי דייוויד מאיירס, נשיא הקרן החדשה לישראל, שהוא ראש הפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת לוס אנג'לס.
בריאיון ליאיר אטינגר במהדורת עיתון הארץ באנגלית2 הגדיר מאיירס את עצמו כ"יהודי שבטי", ואמר שאם בנותיו יינשאו לאדם לא יהודי הוא לא ישב שבעה, אך יראה בכך "מכה קשה". הדברים עוררו הפתעה והכו גלים בזרמים הליברליים ובקרב פעילי הקרן החדשה.
בריאיון אחר3 ביטא מאיירס עמדה מורכבת יותר:
לדעתי חייבים לחשוב על מדיניות של הכלה לאותם אנשים שמתחתנים עם לא יהודים. אם הבת שלי תצא עם בחור לא יהודי, כמובן הצעד הנכון הוא גיור. אך אם לא יהיה גיור המוני, אני חושב שחייבים להרחיב את הגבולות ולחשוב על דרכים להגיע לשני בני הזוג – איכשהו. אני יהודי שמאמין שכדי לשמור על המסורת ההיסטורית שלנו, עדיף מאוד להתחתן עם יהודי. אבל אני מציאותי, וצריכים למצוא דרכים שונות. מה שקורה עכשיו לא עובד.
יש להבין שהקהילה החזקה ביותר, העשירה ביותר, בעלת ההון האנושי הגדול ביותר, ובעלת האמצעים הגדולים ביותר בעולם היהודי כיום, היא מדינת ישראל.
יש בישראל אנשים הסבורים כי מי שרוצה לשמור על זהותו היהודית – מוטב שיעלה ארצה. זו הבעיה שלו, ואם הוא רוצה לפתור אותה, שיפתור אותה על חשבונו הפרטי. אם הוא בחר לא לגור כאן – שיסתדר לבד. אך לעיתים גם לאלה שרוצים לעלות אין יכולת לעשות זאת. במשך למעלה ממאה שנה תרמה יהדות התפוצות מיליארדים על גבי מיליארדים של דולרים למדינת ישראל. במוסדות רבים מספור בארץ מתנוססים שלטים הנושאים שמות אנשים, משפחות וארגונים תורמים; בתי חולים, מחנות צבאיים, בתי כנסת, מכוני מחקר, אוניברסיטאות ועוד ועוד. כעת אחינו בגולה נתונים במצוקה. לנו, כיהודי מדינת ישראל, יש חובה לאומית והיסטורית ראשונה במעלה לעזור להם באשר הם שם. זוהי ערבות הדדית ומהות המשפט: "כל ישראל ערבין זה בזה".
לעניות דעתי, אסור שהדאגה ליהדות התפוצות תהפוך לעניין פוליטי ומפלגתי; זו משימת הדור. זיהינו את המצב, מיקדנו את הבעיה, עכשיו צריך לפעול. צריך לאגד כוחות. על כל מגזר לפנות אל המגזר המקביל אליו בתפוצות על מנת לחזק את הזהות היהודית ואף להציע את אפשרות העליה. על הרפורמים בארץ לפנות למקביליהם בתפוצות, הקונסרבטיבים לקהילות הדומות להם, האורתודוקסים לקהל שלהם, החילונים לחילונים. והיכן שאפשר לעבוד יחד צריך לעשות זאת, כי עוד מעט לא יישאר עם מי לעבוד. בדיוק כמו ההחלטה המדהימה של מייסדי אגודת "חובבי ציון" ההיסטורית.
מהסיבות שמניתי לעיל, יש לפתח תוכנית חינוכית מובנית, המותאמת לכל מגזר ומגזר. תוכנית שתייצר ותחזק את הרצון של משתתפיה להיות מחוברים לשורשם היהודי, שתביא אותם להתמלא בגאווה על עצם שייכותם לעם עתיק וחכם, לאומה עם ההיסטוריה המופלאה ביותר – האומה ששינתה, ממש בפועל, את ההיסטוריה האנושית, והביאה לעולם את יסודות האמונה והחירות.
דברי הסופר האמריקאי מארק טוויין ממחישים זאת4:
אם הסטטיסטיקה מדויקת, הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב […] האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי – אבל שומעים ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוזיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שמינו ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שֶכָּבה, וכיום הם יושבים בחשכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת, רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח של היהודי?
ואת זה צריך לגלות ליהודים המתרחקים משורשיהם.
א', בוגר מכינת ארזי הלבנון, חזר לפני כשלוש שנים משליחות מטעם הסוכנות היהודית בקהילה בארה"ב. הוא סיפר בצער שהוא השליח האחרון בקהילה, שכן אין לקהילה משאבים כלכליים להחזיק ולממן שליח מהארץ. הוא סיפר שבמפגש של כל מנהלי בתי הספר היהודיים בארה"ב נדברו המשתתפים להגיש לממשלת ישראל בקשה לעזרה בהחזקה ובמימון החינוך היהודי בארה"ב. כידוע, החינוך הפרטי בארה"ב אינו ממומן על ידי הרשויות. לישראלים המגיעים לארה"ב אין אמצעים כלכליים לשלם על חינוך יהודי בבית ספר פרטי, וילדיהם לומדים בבתי ספר כלליים. למרבה הצער, הם אינם מקבלים חינוך יהודי כלשהו, ומשם הדרך לאיבוד הזהות במדינת כל אזרחיה קצרה ביותר.
בהתאמה, לפני שלוש שנים פתחנו במכינת ארזי הלבנון את תוכנית "חיבת ציון", שעניינה שליחות של נוער ישראלי, ציוני ואידיאליסטי, לקהילות יהודיות בתפוצות. תלמידי המכינה מתכוננים בשנת הלימודים במכינה לשליחות, ובתום שנת הלימודים יוצאים לשנת שליחות בקרב קהילות בכל רחבי העולם. השליחות יוצאת תחת הכותרת "המשימה הלאומית החשובה ביותר של הנוער הישראלי כיום". בע"ה היא תקיף את כל עולם המכינות.
ונסיים בדבריהם של שניים מהצנחנים הארצישראלים שצנחו לאירופה הכבושה בימי השואה. חנה סנש כתבה: "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". מכוח הקול הזה עלו היא וחבריה על מטוס, ובאישון לילה צנחו לתוך יוגוסלביה הנאצית כדי לבוא לעזרתם של אחיהם בגלות בשעת משבר. אבא ברדיצ'ב כתב בצוואתו: "אני מאושר כי נפל בחלקי להיות בחיר הישוב, להביא את דברו, עידודו ועזרתו לגולה".
שנזכה להיות שליחים נאמנים ברוחם של גיבורים אלו.
