נקודות מבט
שתי חוויות השפיעו עליי בהבנת האתגר הגדול, המורכב ובעל המשמעות העצומה של יחסי ישראל ויהדות ארה"ב. אמנם היו אלה אירועים קיצוניים למדי, אך לא נדירים או שוליים.
חוויה אחת התרחשה לפני כמה שנים. נכחתי בהלוויה של קרוב משפחה שעלה ארצה מארה"ב, כמו אבי, והקים כאן בית ומשפחה לתפארת. בהלוויה ספד לו נכדו המתוק והאוהב, ובהספדו כינה אותו "ניצול שואה". תחילה לא הבנתי במה מדובר וחשבתי שחלה טעות; כעבור רגעים ספורים עמדתי על כוונתו, והתקשיתי להאמין למשמע אוזניי.
בחוגים דתיים אני שומע את הביטוי "שואה שקטה" הבא לתאר את המציאות של יהדות ארה"ב. הביטוי מעורר החלחלה והפלצות מניח שאין ערך לחיים שאינם יהודיים, והתבוללות זהה למוות בתאי הגזים. נוסף על כך הוא מניח שאין שום חיות, יצירה, חידוש, בניית התורה ובניית העם היהודי בארה"ב, ומכאן ברור שהעתיד היחיד הוא בבריחה משם ועליה ארצה. אין ספק שההתבוללות היא תופעה כואבת מאוד שמאתגרת אותנו כדת וכעם, וביתר שאת את העם שאינו יושב בציון. ברור שמושקעים מיטב המוחות, המשאבים, המחנכים והלב היהודי כדי להתמודד עם מציאות זו, שכפי הנראה הולכת ומעמיקה.
מלבד הקושי בשימוש במילה שואה, מלבד הזילות שיש בכך, הביטוי הזה סולל את הדרך לניתוק, משום שלמסגרת החשיבה יש תוצאות בעולם המעשה; אם הסיפור של יהדות ארה"ב אבוד וסופו ידוע מראש, למה להשקיע שם? וקל וחומר – למה ללמוד ממה שקורה שם? אדרבה, טוב להיזהר מאוד מהמגמות השולטות שם, וכן הלאה. מכאן הסיפורים מתנתקים להם.
החוויה המצערת הזאת מדגימה את המרחק העצום שנפער בין היהודים בישראל לאחיהם בארה"ב, ואת צמצום היכולת לפעול יחד. מאיפה מתחילים להסביר? מאיפה מתחילים לשוחח?
החוויה השניה התרחשה כשהייתי תלמיד בבית המדרש במכון שכטר, לפני 15 שנים. למדו איתנו תלמידי רבנות מארה"ב, שבמסגרת הכשרתם נדרשו להגיע לארץ לשנה אחת. אפשר ללמוד יהדות בכל מקום בעולם, אבל את הקשר לארץ, לציונות, לחוויה הנפלאה והמורכבת כאן – אפשר לחוות רק בישראל. זכורה לי שיחה עם תלמיד שהגיע מארה"ב כאשר למדנו על ט"ו בשבט. אני דיברתי על פירות ארץ ישראל, על נטיעת שתילים, על חידוש החג ועוד, והוא – החברותא שלי – הביט בי ואמר שבעיניו החג אינו קשור כלל לארץ ישראל; זהו חג הטבע, חג הקיימות, חג שמבהיר את הקשר שלנו לטבע ואת אחריותנו עליו, יחד עם הקב"ה. ניסיתי לטעון שזהו אחד מגלגוליו של ט"ו בשבט או פרשנות נוספת לחג, אך הוא הבהיר שלתפיסתו אין קשר בין החג ובין ארץ ישראל.
זו הייתה אחת הנקודות המשמעותיות שהבהירו לי שהמרחק בין ארה"ב לישראל אינו נמדד רק בקילומטרים; יש מרחק מחשבתי, זהותי ונרטיבי. לא כל דבר ביהדות קשור בארץ ישראל, אך יצירת יהדות שארץ ישראל אינה חלק ממנה היא מסוכנת מאוד.
שני המפגשים הללו מייצגים מגמות מסוכנות שעלולות לייצר שני סיפורים שונים לעם היהודי בארה"ב ולעם היהודי בישראל. עם התרחקות הסיפורים עלול להתרחק גם הלב, אם לא נבין את גודל הסכנה שבכך ואת האחריות המוטלת עלינו. עלינו לנהוג בחוכמה לנוכח המגמות האלה.
נקודת ההתחלה להתמודדות היא שיח משותף. שיח אינו שיחה חד-פעמית או פולמוס כועס – אלו יכולים לא פעם רק לדרדר את המצב. יש לקיים שיחה כנה ואמיצה בגובה העיניים, שבה נבקש ללמוד זה מזה, לקיים מחלוקות שהן לשם שמיים. עלינו לשאוף ליצירת שפה משותפת ודרך משותפת – שפה ודרך שיכתבו יחד את הסיפור, את אותו הסיפור של העם היהודי ומדינת ישראל, בימינו ולעתיד לבוא.
ברית גורל וברית ייעוד
אני מבקש לחזור ולהשתמש, בצורה שונה מעט, במטבעות הלשון "ברית גורל" ו"ברית ייעוד", שטבע הרב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק', ובעזרתן ביאר את תפיסתו באשר לתקומת ישראל ולמקומו של העם היהודי בתהליך הזה.
ברית-גורל – מהי? הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי-אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה…1
האם כיום מציאותה וקיומה של מדינת ישראל הם בבחינת "ברית גורל" – עובדה קיימת שאנו מצויים בתוכה, אתגר שיש להתמודד עימו? אולי כיום, לאחר 74 שנה, מדינת ישראל כבר אינה נתפסת כפלא, כחלום שהתגשם מעבר לכל הציפיות, כמשימה שכל העם מאוחד סביבה, אלא כעובדה קיימת וגורלית? למציאות המורכבת בישראל יש השלכות על יהודים בכל העולם, שהרי אומה אחת אנו. דומה שלפעמים, עבור חלק מהאנשים, מדינת ישראל עצמה היא זו שמקשה על קיום יהודי בארה"ב.
מאידך, קיימת ברית הייעוד שלנו:
ברית-יעוד – מהי? היעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית […] האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון. היעוד הוא המעין המפכה של ההתעלות היחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה…2 באיזו ברית אנו אוחזים כיום? כיצד הדור הצעיר והמנהיגות החדשה רואים את מצב הדברים? עברנו מהפכה עצומה שהביאה לעידן שבו יש ליהדות בית פיזי ומדינה, ויש עַם יהודי בתפוצה. במרכז היהודי הגדול בארה"ב חיים בני עמנו בביטחון ובחופש, ויש בידם ללמוד ולעצב את התורה, לדאוג לזהותם היהודית ואף להשתתף בהובלת מדינתם.
האם אנו עדיין רואים את גודל הנס ומבינים את עוצמת המהפכה? האם אנו מחויבים לדאוג לעם היהודי כולו ולבסס את הקשר בינו לבין ארצו בדרך שתצית את הדמיון ותעצים את ישראל ואת העם היהודי כאחד?
לא ניתן להמעיט בחשיבות התודעה ההיסטורית ובמשמעות של היעדר תודעה שכזאת, ואולם תודעה היסטורית איננה מספקת. השאלה היא איזו משמעות יש למדינת ישראל כיום, בשנת 2023? ומה מקומו של העם היהודי בתוך הסיפור של המדינה כיום? זו השאלה שיש להתמודד עימה.
מדינת ישראל מעצבת את דרכה בדורות הנוכחיים, ואולי משימת הדור היא להבין איזו מדינה תתעצב כאן. האם זו משימתם של אלו היושבים בציון בלבד, האם קיום המרכז היהודי בארה"ב הוא משימתה של יהדות ארה"ב בלבד, או שיש לנו אחריות משותפת, ייעוד משותף?
שאלה זו, של ברית ייעוד או ברית גורל, נבחנת לא רק בעולם המחשבתי או הרגשי שלנו, אלא גם בעולם המעשה. האם אנו חשים כשותפים בגורל העם היהודי, בתמונת הייעוד המשותף שלנו? מה אומרת העשיה בפועל, בישראל ובארה"ב, על הסיפור שלנו? האם אנו יוצרים ומכוונים סיפור משותף לכולנו, או שאנו כלואים בתוך מציאות שהולכת ומסתבכת ואנו רק מגיבים אליה ומתרחקים זה מזה? פעמים נראה לי שאנו כמו אותם יהודים המנסים לקרב אחרים אל העולם היהודי, אך ממש בה-בעת פועלים גם בדרכים שדוחפות אותם הרחק ממנו.
שיחה קשה
בשיחותיי עם יהודים בארה"ב עולה השאלה אם ארץ ישראל היא המרכז, או שישנם שני מרכזים – ארה"ב וישראל, כפי שהיו בבל וישראל. אולי יש כמה מרכזים, ואין אחד שחשוב מן האחרים? אני רואה את ישראל והעם היהודי כגוף ולב – האחד אינו יכול בלי האחר, ומובן שכל אחד זקוק לאחר – לתורה שלו, לחשיבה שלו, לאהבה ולעזרה שלו.
מזל גדול הוא שליהדות שלי יש מרכז יוצר והוגה בארה"ב; אני מכיר טובה על כך. המרכז הזה מעשיר את החיים שלי, ולפעמים אני מרגיש שהוא כמעט מציל את היהדות שלי. זאת מכיוון שהתאולוגיה והמחשבה שנוצרות בעולם הפלורליסטי והאורתודוקסי-המודרני בארה"ב הן לא פעם אוניברסליות ורגישות יותר ממקבילותיהן בארץ. כאן הלאומיות היא חלק מובנה מהתאולוגיה, ואני שמח גם על כך – כי מוטלת עלינו המשימה לבנות מדינה יהודית, דמוקרטית, ציונית והומניסטית כאחד. זה אפשרי, אם כי לא מובטח. זה הייעוד שאני רואה מולי.
בספרם "שיחות קשות", שילה הין, ברוס פטון ודאגלס סטון מגדירים שלושה מרכיבים בשיחה קשה: החלק העובדתי, הממד הרגשי ומרכיב הזהות. שיחה קשה בעצם מעידה על מי שאנו, כבני אדם וכחברה, ומכאן הרגישות הגדולה שבה. במילים אחרות, כאשר אני מנהל עם חבר שיחה העוסקת בזהותי, אני שואל לא רק מי הוא אלא גם מי אני.
השיחה בין המרכז בישראל למרכז היהודי בארה"ב היא שיחה קשה ומורכבת, כי היא נוגעת במהות של זהותנו, ושיחה כזאת יש לדעת איך לקיים, איך לנהל בלי לדחוף את השותפים לה להצגת עמדות מקוטבת – ציוני או אנטי-ציוני, פטריוט או בוגד, הומניסט או פשיסט וכיו"ב. קשר אמיתי בין שני צדדים מכיר במחויבות של כל צד לדעותיו, ואף שמח בקיומן של עמדות שונות. המחלוקת אינה על תפיסה דיכוטומית – תמיכה בציונות או התנגדות לה, חובת העליה לארץ או שלילת האידיאל היהודי שבעליה. אנו נדרשים לשיח עשיר הרבה יותר, למחלוקת שסופה להתקיים.
אם נדייק במרכיבי השיחה, נגדיר אותה כשיחה בין יהדות ארה"ב הליברלית ובין מדינת ישראל, ולהפך – בין מדינת ישראל ובין היהדות הליברלית. היהודי האמריקאי יכול לומר: כאשר מדינת ישראל תחדל להיות ליברלית ודמוקרטית יסתיים הקשר בינינו, כי משטר כזה נוגד את ערכיי ואת זהותי, ואיני מוכן להזדהות עם מדינה שאינה מייצגת אותי. ואילו הישראלי יאמר: אם כך, הרי שאהבתך לישראל היא אהבה התלויה בדבר; איזה מין קשר זה?3
אפשר לחשוב שנאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת מתנגשת עם השניה, אבל למעשה נאמנות כפולה היא מצב שבו נאמנות אחת סותרת את השניה. לכן יהודי אמריקאי יכול להיות אזרח אמריקאי פטריוט, וגם ציוני ותומך ישראל, וזו אינה בעיה של נאמנות כפולה. יהדות התפוצות מתמודדת עם שאלה זו כבר מאה שנה. אפשר לחיות עם נאמנויות שונות ורבות, כל עוד אינן סותרות ולכן פוסלות זו את זו. דומה שהשאלה של נאמנות כפולה אינה מתקיימת היום ביחס למדינה שאני חי בה, אלא אל ביחס לעצמי כאדם. כך, אם ירגיש האזרח היהודי האמריקאי – בעיקר זה המחזיק עצמו כפרוגרסיבי – שזהותו סותרת את יכולתו להיות ציוני ותומך ישראל, משום שהתנהלות מדינת ישראל, למשל בעניין הכיבוש ובהסדרים הנוגעים ליחסי דת ומדינה, מנוגדת באופן עמוק לערכיו – תקצר הדרך לניתוק הקשר ולניתוק הלב.
לא הגענו למצב כזה, אבל הוא ניצב מולנו כתמרור אזהרה. שיחה קשה, יש להזכיר, היא זו המאתגרת את הזהות שלנו כפרטים, כקבוצה, כמדינה, כעם. לא קל לנהל אותה, אבל איזו ברירה יש לנו?
אהבה שאינה תלויה בדבר
כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן.
(משנה, אבות ה', ט"ז)
האם תיתכן אהבה בינינו ללא תלות בפוליטיקה הישראלית, אהבה שתתמוך בעם היהודי בלי קשר לתפיסותיו לגבי מדינת ישראל? אין זה קל, אך כמו במשפחה, אם אין רצון להיות בקשר ולעבוד על היחסים – זהו כרטיס בכיוון אחד לפיצול ולניתוק.
נכון, ברית נסמכת על הרצון והחופש של שני הצדדים לאחוז בה, ומותר לאנשים וחברות שרודפים צדק, אמת ושלום לשרטט את הקווים האדומים שלהם. אך בל נשכח שתמיד קשה יותר לראות את המורכבות של מקומות מרוחקים, פיזית ונפשית, מאשר את זו שלנו. ישראלים רבים סבורים שיהודי ארה"ב אינם מבינים את המורכבות של החיים בישראל. באותה מידה ישראלים אינם מבינים את המורכבות של החיים היהודים בארה"ב, ובפרט של היהדות הליברלית בה.
הציונות קמה כדי לצאת מבית המדרש, להפסיק לחכות למשיח ולקחת את גורלנו בידינו. נדמה שהיום, כאשר יש לנו מדינה, צבא וכלכלה, והעם היהודי חזק לאין שיעור מבעבר – האתגר העצום שניצב מולנו הוא לא רק להמשיך להקים את המדינה, לא רק להגן עליה, אלא גם לחזור לבית המדרש וללמוד יחד, להגדיר את זהותנו ואת אופי הקשר שלנו. זה אתגר משותף; כדאי שנאחז בו בשתי הידיים יחד.
בואו נתעקש שבית המדרש הזה יחבר ולא יפריד, ויוכל להכיל את המגוון כולו. יש למצוא דרך לבטא אי-הסכמה עם ישראל מבלי להתרחק ממנה, ולקיים דיאלוג שנותן מקום להשפעה הדדית, למעורבות מתוך כבוד ולהבנת המציאויות השונות.
על מדינת ישראל להבין שעיסוק באתגריו של העם היהודי משמעו שהעם היהודי צריך להיות חלק מהשיחה. השמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא משימה של העם היהודי כולו ולא רק של אזרחי ישראל. אחרי אלפיים שנות גולה ושבעים וארבע שנות קיומה של מדינת ישראל, אפשר לומר שאנחנו רק בתחילת הדרך. על מדינת ישראל להבין שהסדריה הפנימיים בענייני דת ומדינה אינם קשורים רק לאזרחיה אלא לעם היהודי כולו, ועל כן הוא צריך להיות חלק מהשיחה – לדוגמה בעניין ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, ששוב על הפרק. יש לזכור – האהבה הבוגרת איננה ירח דבש מתמשך. משמעה נכונות לעבוד על הקשר ולא לוותר עליו.
תפקידם של הזרמים ביהדות
הקמת מדינת ישראל חוללה שינוי דרמטי לא במצבם של היהודים בלבד, כי אם בטבעה של היהדות עצמה, בביטוייה ובמאפייניה […] חשיבותו ההיסטורית של שינוי זה אינה נופלת מהשינוי שהתרחש בעקבות חורבן בית המקדש השני והתהוות היהדות הרבנית, אשר עיצבה את היהדות הבתר-מקדשית.4
מה אופי השינוי הזה? לאיזו יהדות הוא יוביל? האם המהלך יצלח? מה יהיו דמות העם היהודי ואופי הקשר בין חלקיו? ישראל מתעצבת בדורות שאנו חיים בהם; זו שעה גדולה ואנו ניצבים על פרשת דרכים. אם בעבר נדרשנו להקים את המדינה כבית וכמקלט לעם היהודי, כיום אנו נדרשים לעצב את דמות המדינה, החברה והעם – ובו-בזמן להמשיך להיאבק על קיום המדינה.
לאחר 74 שנים, שני המרכזים הגדולים – בישראל ובארה"ב – יהיו הכוחות המרכזיים בעיצוב דמות העם, דרכו ויהדותו. מחנכים ומנהיגים רבים ומוכשרים בארה"ב ובתפוצות אחרות עוסקים בחינוך יהודי, בזהות יהודית ובקשר לעם ישראל ולארץ ישראל. קשה להפריז בערכם של מנהיגים אלו, ביצירתיות שלהם ובהצלחותיהם, אך במקביל יש גם זרם של מנהיגים צעירים ואידיאליסטים שאינם מוכנים להחזיק תמונה מורכבת – בלב שבור לעיתים, אך באהבה. הם, שהולכים ומתנתקים אט-אט, יכולים להיות חלק מדור המנהיגות העתידי. אולי זהו ההבדל בינינו – אנחנו איננו שואלים אם להמשיך, אלא כיצד להמשיך – ואילו חלק מיהודי ארה"ב מציבים בפנינו מראה, ושואלים אם נכון להמשיך בכל דרך.
הזרמים ביהדות קמו כדי להציל את היהדות ואת העם היהודי מפני התבוללות. היה אפשר להישאר בגטו, היה אפשר להתבולל, והיה אפשר גם אחרת. הזרמים הפכו לתנועות שעיצבו את העם היהודי וקיבלו על עצמן אחריות להמשכיותו. תנועה דתית נדרשת לא רק כדי שאדם ידבר עם אלוהיו, אלא גם ובעיקר כדי לחולל תהליכים בעם היהודי. כרב מסורתי אני סבור שליהדות הקונסרבטיבית יכול להיות בעת הזאת תפקיד בעל חשיבות עליונה; קיום שיח והתוויית דרך לרובדי החברה השונים, החל במנהיגות וכלה בקהילות ובצעירים; היא נדרשת לצאת מעבר לגבולותיה שלה.
אני מקווה שהיהדות הקונסרבטיבית תשכיל לייצר דרך לתנועה כולה ולהוביל אלומה של אור מלאת השראה ומשמעות לעם היהודי.
אנו חיים בתקופה שאחד ממאפייניה הוא קיטוב קיצוני בין אנשים, בין דעות ובין תפיסות עולם. תמיד היו מחלוקות, אך דומה שהיום כל אחד מצוי בתיבת התהודה שלו ותופס את מי שמתנגד לתפיסת עולמו כטועה ומסוכן. בתוך התרבות הזאת שסובבת אותנו עלינו להזכיר לעצמנו ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל […] מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן…" (בבלי, עירובין י"ג ע"ב).
