התוכנית "היוזמה למנהיגות רבנית" (RLI – Rabbinic Leadership Initiative), מתקיימת במכון הרטמן וכוללת לימוד משותף, הרצאות מדמויות מרכזיות בישראל, סיורים בארץ ושיחות רבות בין המשתתפותים.
השתתפו בשיחה: הדס רון זריז מקיבוץ יפעת, מובילת קהילת יפעת שברוח, ממייסדות המדרשה באורנים, מלמדת ליווי רוחני ותמיכה קהילתית. רבה ישראלית.
צביקה גרץ מירושלים, רב בקהילת "הוד והדר" כפר סבא. שימש מנכ"ל ארגון "מסורתי עולמי". מוסמך התנועה המסורתית, הרבנות הישראלית ובית מדרש הראל.
דותן אריאלי משער העמקים, מנחת קבוצות בזהות יהודית ובמגדר במדרשה באורנים ובקולות. מנהלת פדגוגית ומנחה בתוכנית "כזה ראה וחדש" בתנועה הקיבוצית. רבה ישראלית.
לפתיחה, ספרו על חוויה אחת משמעותית ופוקחת עיניים שחוויתם במהלך התוכנית.
הדס: הקבוצה הזו מזמנת לי הרבה חוויות משמעותיות, בעיקר בזכות ההיכרות, שמאפשרת הצצה לעולמות דומים ושונים מאוד. אחת מהן הייתה סביב מבצע "שומר החומות" – בלילה שבו התחיל המבצע התכתבנו בקבוצת הווטסאפ המשותפת וניסינו – דותן, צביקה ואני – לתאר, כל אחד ואחת מנקודת מבטו, את מה שמתרחש. חשנו מצד האמריקאים השתתפות, דאגה ורצון להבין, לצד ריחוק. זוהי חוויה שחזרה על עצמה באופנים שונים במהלך השנים המשותפות, כשקרו להם או לנו דברים משמעותיים.
חוויה נוספת חוויתי בתקופת הקורונה, שבה התחדד לי בו-בזמן גם הדמיון וגם השוני שבינינו. מכיוון שהקורונה היא מגפה אוניברסלית, כלל-עולמית, הייתה ציפיה שההבדלים יטושטשו ונגלה שאנחנו מאוד דומים. ואכן חווינו דאגה אישית הדדית, אך עם זאת הרגשתי שעברנו חוויות שונות. אולי ההבדלים נבעו מכך שהם היו אחראים על אנשים רבים ברמה הקהילתית, ואילו ישראל היא מדינה קטנה, ובה הקורונה הייתה בעיה ארצית ולא רק קהילתית, וכך היה שוני דרמטי בהתמודדות עם המגפה.
הסתבר שאנחנו חיים בתרבויות שונות. עם כל הקרבה והאהבה בינינו, וההערכה ההדדית – בסופו של דבר הם מאוד עסוקים בשלהם ואנחנו בשלנו. אנחנו מאוד ישראליים, מעבר להיותנו יהודים, והם מאוד יהודים ואמריקאים.
צביקה: הייתה לי חוויה מעניינת להסתובב ברחבי ירושלים כישראלי עם רבה אמריקאית חשובה ומשפיעה שהיא ממוצא קוריאני, כאשר אנשים מסביבי לא יודעים מיהי, חושבים שהיא מקוריאה, אולי אוהבת ישראל… אף אחד לא משער שהיא אחת הרבות המשפיעות ביהדות הליברלית בארה"ב. או כאשר בסיור איתם בחברון, ישראלים מנסים לחנך אותם ולהסביר להם, ואינם משערים שכל אחד מהרבנים האלה הוא מנהיג של אלפי אנשים. בחברה הישראלית בכלל לא מכירים אותם, וזה מעיד על עומק הנתק בין יהדות ארה"ב ויהדות ישראל.
כך גם להפך, האמריקאים אינם מכירים אנשים מאוד משפיעים מהחברה הישראלית. לדוגמה, כאן היה רעש סביב המפגש של הרב אליעזר מלמד, רב אורתודוקסי חרד"לי ומתנחל, עם רבה רפורמית. אותם זה כמעט לא מעניין, והם לא מבינים מה גודל האירוע בחברה הישראלית.
תמיד הייתי אופטימי, אבל נוכחתי שכבר מאוד קשה לעבוד על החיבור בינינו. לדעתי העולמות שלנו נפרדו, הרבה מעבר לנתק התרבותי. עכשיו אני חושש שהחיבור לא יקרה כבר. יש נתק. אפשר לשאול כעת "יחסינו לאן?" – מה עושים עם זה.
נשמע שהמפגש ביניכם יצר פסימיות ולא אופטימיות, כפי שהייתי מצפה.
האם לדעתך הנתק הזה נובע מחוסר היכרות עם מה שקורה בישראל, או שהם כלל לא רוצים ויכולים להבין – אולי בשל עמדות פוליטיות? איך אתה מסביר את זה?
צביקה: השיח הוא של פוסט-ציונות במקרה הטוב, שיח שמנותק מהאתוס הציוני שמלווה את רוב הישראלים היום. אחרי שלושים שנים שבהן אני עוסק בתחום של יהדות התפוצות אני חש שאיבדנו חלקים גדולים ממנה.
באילו שאלות הם, כמנהיגות יהודית-אמריקאית, עסוקים, לפי התרשמותכם?
צביקה: הם עסוקים מאוד בסוגיה הפוליטית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רובם אימצו את הנרטיב שמוכתב ממיעוט ישראלי, ולפיו ישראל היא כובש מדכא, והעם היהודי נכשל במבחן הריבונות שלו. להבנתי הם מחויבים לנרטיב זה משום שאינם יכולים להרשות לעצמם להזדהות עם הימין האמריקאי.
הם גם עסוקים מאוד בשאלת החינוך היהודי. להבנתי, למעט הבלחות מבריקות של כמה בתי ספר יהודיים פרטיים שעולים הון תועפות, החינוך היהודי נכשל בארה"ב והיהדות שם גוועת. חינוך יהודי דורש משאבים עצומים, וגם כשהמשאבים קיימים הם לא מבטיחים המשכיות יהודית. לעומת זאת כאן יש פוטנציאל ליהדות שחיה ונושמת, יש לנו מערכת חינוך חינם, שירותים כמו קופת חולים, והיהדות החיה מתבטאת במכינות הקדם-צבאיות שפורחות, ועוד. יהודי יכול להיות יהודי שלם ומלא כשהוא חי בארצו. אני מעריץ אותם על הבחירה שלהם ביהדות יום-יום מבלי להתייאש. להיות יהודי בחו"ל זו הקרבה לא פשוטה. הם מנסים להחזיק את היהדות עם כל הכסף והכוחות בעולם, והיא פשוט נופלת להם בין הידיים. זו טרגדיה נוראית. כשהבינו שלא ניתן להילחם בהתבוללות הגואה, כמעט הפסיקו לדרוש מאנשים להתגייר ומקדמים כל אחד בברכה כפי שהוא. כך הולכת ונעלמת המשפחה היהודית היציבה והמוכרת.
לאחרונה הם גם צריכים להתמודד עם אנטישמיות מימין ומשמאל ועם הסוגיות הביטחוניות הקשורות בכך, עם שאלות של זהות פוליטית, הזדהות עם ישראל וכדומה.
הדס: יש סוגיות בארץ שאינן מחוברות לחיים שלהם ופחות מעניינות אותם, וגם אנחנו לא מתעניינים במה שקורה שם. השאלה היהודית בארצות הברית היא שאלה מאוד עמוקה. הם עסוקים בהתבוללות, ובחינוך היהודי שהופך להיות פחות עמוק ומשמעותי. הם כמו האצבע בסכר.
רוב יהדות ארצות הברית מתחלקת – או שהיא ימנית וציונית, או שהיא שמאלנית ופוסט-ציונית, והרבנים והרבות שלנו מחזיקים את המורכבות כל הזמן, גם ביחס לישראל. לעיתים נראה שהם האחרונים שלא מחזיקים בעמדת "או-או", מתעקשים על תפיסות יהודיות ליברליות ועדיין גם על הקשר לישראל. מבחינה זו אני מרגישה דומה להם, בתפיסה של הרבנות הישראלית של מנהיגות מורכבת וציונות מורכבת. בזה אני מזדהה עם המאבק שלא לוותר על ישראל, אפילו שלפעמים מתחשק לעשות את זה.
הם שותפים שלי, ושל חבריי וחברותיי, בהחזקת המורכבויות של שמאל ציוני ושל יהדות פלורליסטית. בדיוק בגלל זה התפקיד שלנו הוא לחזק את הקשר בינינו. הם מחזקים אותנו ואנחנו מחזקים אותם.
למה חשוב בעיניכם לקיים מפגש כזה?
דותן: חשוב להיפגש לפגישת עומק מתמשכת. יש בקבוצה דמויות שמדגימות לי איך מחזיקים מורכבות. בוודאי קשה להם להבין את המורכבות שאני חיה בה – ישראלית, ציונית וליברלית, וילדיי משרתים בצבא וחיים כאן. על זה הם יכולים להיות בשיחה איתי ואיתנו. זו שיחה שנותנת לי כוח. המפגש הזה חשוב ומחזק אותי. בין אם יש ביקורת ובין אם יש תמיכה – עצם השיחה ושיתוף העומק, חשובים.
הדס: הם מרחיבים את עולמי ו"מכריחים" אותי לראות ולפגוש דברים שאולי אני איני רואה או מסבה את עיניי מהם. אתן דוגמה: שנים לא הייתי בחברון וגם ניסיתי להימנע מלהגיע, אולי רציתי לטמון את הראש בחול. יהדות ארצות הברית מבקרת בחברון הרבה יותר מאשר ישראלים, ובוודאי משמאלנים. הפרדוקס הוא שבזכות התוכנית הגעתי איתם לשם וראיתי את המצב המורכב. יש משהו בזווית הראיה שלהם, בשיח איתם ובמבט המרוחק שלהם – שהוא גם מאוד קרוב ואוהב – שמרחיב לי את המבט. בתקופת "שומר החומות" דיברנו איתם על המורכבות של השירות בצבא ובו-בזמן על התקווה לשלום ולשמירה על זכויות אדם. זו המורכבות של חיינו, זה המאבק שלנו. אני רוצה שיהודי צפון אמריקה ישתתפו איתי בזה. העובדה שהם עושים מאמץ להגיע לישראל בזמן המאבק נותנת לי הרגשה שהסכסוך הזה הוא לא רק שלנו בישראל, הוא גם שלהם. התחלתי להרגיש שקהילת הרבנים הזו היא קבוצה ייחודית שיכולה לראות את המציאות על מכלול אתגריה ולהרגיש אחריות אחד כלפי השני. אנחנו שותפים בהתעקשות כל הזמן על עוד נקודות מבט של עוד אנשים.
צביקה: ברמה האישית אני נהנה מהמפגש, ונוצרו חברויות עמוקות ומשמעותיות עם ידידי נפש של ממש. אך לאחר שהייתי מנכ"ל של "מסורתי עולמי" עשר שנים, עבדתי הרבה עם יהדות התפוצות ועם יהדות ארה"ב, הייתי שליח של הסוכנות, הייתי מאוד קרוב לנושא התפוצות, כתבתי, פתחתי תוכניות, את חיי הקדשתי ומקדיש לתחום והאמנתי בו – היום אני פחות מאמין.
הם פועלים היום מתוך התפיסה האוניברסלית של היהדות, ובעיניי זו הדרך לסופה של יהדות אותנטית שמחוברת לשורשיה. לצערי אני סבור שליהדות התפוצות יש זמן מוגבל. יש לנו אחריות לדאוג להם שלא ייעלמו, לדאוג שמי שיכול יעלה לארץ, ולשמור על המנהיגות. עלינו להביא אותם למקום שבו אפשר לחיות ולפתח את היהדות כדי שאנחנו, אנשי היהדות הפלורליסטית בישראל, נהיה משמעותיים יותר ונהפוך לרוב.
דותן: השיח המתמשך בין שווים, בין עמיתים, יוצר מגע אינטימי וקרוב עם המנהיגות. הקשר שנוצר הוא גם ברמה האישית החברתית, גם ברמה המקצועית וגם ברמה המוסרית, וכך נוצר קשר חזק ומלמד, במובן של שותפות אמת.
האם יש משהו שבכל זאת אנחנו יכולים ללמוד מהם?
צביקה: אפשר ללמוד מהם על הבחירה ביהדות ועל הקמת מוסדות כמו בתי הספר המדהימים והיצירתיים שלהם.
הקשר איתם חשוב לי רק כי הם אחים שלי ויש לי אחריות. אני לא זקוק להם כפי שהם זקוקים לנו. אני צריך אותם כדי לבנות את היהדות הפלורליסטית בארץ.
הדס: בשלוש השנים שבמהלכן למדנו יחד נוצר קשר קרוב של שותפים. למדתי מהם לעומק את תחושת האחריות על העם היהודי. אני גם מלאת הערכה למוכנות שלהם לנהל קהילות גדולות ומורכבות עם צרכים שונים, ולהיות שם, בחזית, מתוך תחושת שליחות עמוקה. אני שמחה שנוצרה בינינו חברות שמאפשרת למידה בין שותפים שונים, מתוך רצון ללמוד על עצמנו דרך המבט האוהב והמבקר שלהם. כך אני יכולה לשמוע את דעתם גם על הנעשה בארץ ואין לי צורך להתנשא או לתקן.
כשמישהו מהקבוצה מגיע לקבלת שבת בקהילה שלי, או מצטט דבר תורה שלי בקהילה שלו או שלה – אנחנו מביאים אחד את השני כשותפים רעיוניים ורוחניים, ומשהו מתרחב.
ומה הם למדו מכם? ומה היתרון בכך שהם באים לפה ולא רק לומדים את זה שם?
דותן: יש להכיר בכך שהתוכנית מיועדת למנהיגות הדתית האמריקאית. אנחנו רק שלושה ישראלים מתוך כשלושים משתתפים. כך שהמפגש לא תמיד הדדי.
הם מתבוננים על ההתלבטויות והקשיים בחיים שלנו, בהקשרים פוליטיים ותרבותיים. היום, לאחר שלוש שנים, הם מקבלים מאיתנו הבנה מורכבת יותר של החברה הישראלית, וכמובן חברות, אהבה ופרגון.
הדס: לבנות בית מדרש בין שונים – זה מאמץ. יש ערך לקשר מתמשך עם מנהיגות, שאינו בנוי על תוכניות של סמינרים שנשארים ברמת ההיכרות. במפגש האישי המתמשך נבנה אמון, לכן הם מסוגלים לשמוע אותנו על סוגיות שבמחלוקת פוליטית בישראל. אנחנו מדברים על הדילמות של החיים שלנו באופן עמוק ומורכב, ולא מדברים סטראוטיפית על קונפליקטים. אנחנו משוחחים על אתגרי ההתחדשות היהודית בארץ, על שמאל וימין מהזווית של כל אחד מאיתנו. במפגש איתנו הם מכירים עוד זוויות של יהדות. עם זאת, לפעמים אני מרגישה שזה אתגר להעביר לעומק את חוויית החיים בעמק יזרעאל, ואת סוגיות היהדות הפלורליסטית בארצנו.
כולנו עוסקים בהתחדשות היהודית במובנים הישראליים שלה בתוך הדיכוטומיות המוכרות. האם אתם חושבים שסוגיית החינוך היהודי היא נקודת ממשק משותפת, נקודת חיבור? האם אנחנו יכולים לעזור זה לזה בתחומים האלה?
צביקה: אני לא בטוח בכך שאנחנו דומים בעשיה של ההתחדשות היהודית שלנו. הקהל הישראלי שאני עובד איתו מחפש חיבור אותנטי לטקסט כי זה חיבור לעבר שלו, לשפה שבה הוא מדבר ולארץ שבה הוא חי. אני התרשמתי שהשותפים האמריקאים עושים לטקסטים יהודיים אקטואליזציה מיידית, כדי שהלימוד יהיה רלוונטי וידבר ליהודי שחי בגלות ורחוק מהשפה ומהארץ. הם גם עסוקים יותר בפרוגרסיביות. בישראל לא עוסקים בזה כל כך.
דותן: אני חושבת שבסוגיית החינוך היהודי יש הרבה משותף – איך מלמדים יהדות פלורליסטית, איך יוצרים יהדות מגוונת, איך לכל קול יהודי אותנטי וכן יש מקום. איך משלבים ערכים מודרניים בתוך החיים היהודיים – קדמה, שוויון בין המינים, דמוקרטיה, ריבונות וכדומה. אנחנו בהחלט יכולים לעזור ולתמוך אחד בשני בתחומים אלו ובנוספים, כדי להכיר את נקודות המבט השונות וכדי לקבל השראה אחת מהשניה וליצור ביחד שפה יהודית המותאמת לחיים היום, במאה ה-21, בזמן קיומן של מדינת ישראל חזקה ותפוצה חזקה.
הדס: היחסים בין היהדות הישראלית והיהדות האמריקאית הם כמו בזוגיות. כשהכרנו את היהדות הליברלית האמריקאית לפני יותר מעשרים שנה, זה היה כמו התאהבות, גילינו תגלית חדשה ולמדנו מהם על דרכים מגוונות לביטוי היהדות שלנו. היום ההתאהבות התפתחה לזוגיות. ההכרעה היא להישאר יחד ולהזין זה את זה. אני רוצה להמשיך בקשר עם המנהיגות הזו, המורכבת, הלא-קיצונית, זו שרוצה לבוא לפגוש אותי בארץ, שלא רוצה להתגרש ממני. ואז השאלות מה אני לוקחת ומה אני נותנת הרבה יותר מורכבות. זו שותפות ולא יחסים הייררכיים בין מי שיודע למי שלא. אני מאמינה שאנחנו גם מעשירים אותם.
צביקה: אני אשתמש במטפורה היפה של הדס על זוגיות, ואומר שאני מחפש היום "זוגיות חדשה". הזוגיות הזו, שבניתי אותה כל כך הרבה שנים, היא בין שני אנשים שלא יכולים לחיות ביחד. הם לא באותה טריטוריה, הם לא באותו בית, הם גרושים שמגדלים ילדים ביחד – את עם ישראל. זו זוגיות אשכנזית קרירה כזאת (מוסיף בחיוך). אני מחפש זוגיות חדשה, ברחבי ישראל עצמה. אני מחפש את אנשי ההתנחלויות, עדות המזרח, יוצאי חבר העמים. אנחנו צריכים לצאת מהחמימות הליברלית שבה אנו שורים עם אחינו מארה"ב, משום שזה מעכב אותנו מלפנות פנימה לתוך החברה הישראלית.
הדס: לי חשוב להרחיב את עולמי כל הזמן. אנחנו שותפים ונדבר איתם, לא נביא להם את "היהדות" אלא נפגוש אותם. אתגרי יהדות ארה"ב אינם סותרים את מה שצריך לעשות בארץ. אתה, צביקה, גדלת איתם ועכשיו אתה מתרחק. אני עשיתי תהליך הפוך – גדלתי על שלילת הגולה והיום אני במקום אחר עם יהדות ארה"ב. ברור לי היכן המרכז שלי, אבל כדי שהבית שלי יהיה משמעותי אני חייבת לפגוש עוד אפשרויות.
דותן: הקשר איתם לא סותר את היכולת לפעול בפנים. אפשר להשתמש בדימוי של שני בתים לעם היהודי. אלו שני בתים, שאינם באותו מרחב טריטוריאלי אבל חולקים היסטוריה, סיפור, סנטימנט, תרבות, מחויבות ואהבה. לכל אחד עולם משלו, אבל עלינו לשאול את עצמנו איך קשרים מבחוץ לא מאיימים על הקשר האינטימי המרכזי בין הבתים האלו, אלא מרחיבים את הקשר.
השיחה הסתיימה והותירה בי רעיונות חדשים ביחס לקשר אפשרי בין המנהיגות הישראלית הפלורליסטית בארץ ובין המנהיגות היהודית בארה"ב. קשר שעוצמתו אינה קשורה לסוגיות שבמחלוקת או בהסכמה, אלא לסוג היחסים שאנחנו רוצים לבסס בינינו, ולדרכי התקשורת שיקדמו אותם.
