באוגוסט האחרון הייתה לי הזכות להשתתף בכינוס בינלאומי שנערך בבאזל שבשווייץ לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון. היה זה אירוע מרגש ומפעים. יותר מאלף איש התקבצו יחד כדי לחגוג את הישגו המופלא של הרצל – כינוס של 197 צירים בעלי השקפות ציוניות שונות כדי לדון ברעיון של הקמת בית לאומי לעם היהודי – באותו מקום ובאותו תאריך.
לא יכולתי שלא להיזכר אז בסבא רבא שלי, אהרן שמעון שפל, ציוני נלהב שמביתו בקרמניץ שבמזרח אירופה חלם להגיע לארץ ישראל, ושכמו אליעזר בן יהודה הקפיד לדבר עם ילדיו עברית בלבד. על אף שאיפתו זו, כאשר נאלץ סבי זקני לעזוב את ביתו בעקבות הפוגרומים שהלכו והחריפו הביאו נסיבות החיים אותו ואת משפחתו לארצות הברית ולא ולפלשתינה. עם זאת לא מש אהרן מחלומותיו. במקום מושבו החדש שבניו-אורלינס שימש סגן מנהל בבית ספר יהודי שנועד להקנות לבאים בשעריו חינוך יהודי-עברי משלים אחרי שעות הלימודים, שישה ימים בשבוע. משפחתנו המשיכה את מנהגו לדבר עברית עם ילדיה ונשארה ציונית נלהבת, אך ברובה נשארה לגור מחוץ לישראל.
סבי ודאי היה נרגש מאוד לשמוע שבסך הכול 51 שנה אחרי הקונגרס הראשון קמה לה מדינה יהודית. כולנו בבאזל הבנו עד כמה חשוב לציין את המועד הזה ולחגוג את קיומה של מדינת ישראל המשגשגת – שבמאי הקרוב תחגוג 75 שנים – יחד, כקהילה אחת. דוברי הכנס שפעו רעיונות חדשים לפתרון בעיות חברתיות שונות בישראל כמו צדק חברתי ומחירי הדיור הגבוהים, ולפתרון בעיות כלל-עולמיות כמו שינויי האקלים, והכול מתוך רצון לתרום כמה שיותר להצלחת מדינת ישראל וליציבותה.
עם כל ההרצאות המרתקות והמעוררות, בסוגיות יסוד אחרות שמעתי שתיקה צורמת; כוונתי לסוגיות דוגמת צורכיהם של ערביי ישראל, המצב הבעייתי של הפלסטינים, היעדרו של פלורליזם דתי. הפאנל שהתבקשתי להשתתף בו – "ציונות של המאה ה-21 לעם היהודי של המאה ה-21" – היה אחד מן המושבים הבודדים שניסו להתמודד עם האתגרים הללו. אשתף אתכם בהרחבה בכמה מן המחשבות שהיו לי בנושא.
בתחילת המאה ה-20 כללו תומכי הציונות בארצות הברית כמה ממאורותיה הגדולים של התנועה הקונסרבטיבית, שהיו גם אנשי בית המדרש לרבנים (JTS) – המוסד שבראשו אני עומדת. בעיניי, כהיסטוריונית, מאלף לחזור אל הנימוקים שנתנו ההוגים הללו לקידום הרעיון הציוני, ומאלף לשאול אם השקפותיהם על ערכה של הציונות לעם היהודי יכולות לכונן חזון ציוני לימינו ולהמשך הדרך. סולומון שכטר, נשיא בית המדרש לרבנים, היה מן המנהיגים הדתיים הראשונים באמריקה שתמכו בגלוי ברעיון הציוני (1906). אצל שכטר התחברה הציונות לחששות מפני התבוללות; אחרי מחשבה רבה הגיע שכטר למסקנה ברוח "המרכז הרוחני" של אחד העם: הציונות היא "מעוז איתן אל מול ההתבוללות", כלומר דרך לחיזוק היהדות והרוח היהודית, בארץ ישראל ובעולם כולו. מרדכי מ' קפלן, שעמד בראש המכון להכשרת המורים ב-JTS מראשיתו, ושלימד בבית המדרש עצמו עשרות שנים, הכניס אל תוכנית הלימודים לחינוך יהודי שיעורי עברית, מחול ישראלי, מוזיקה ואמנות יהודית, היסטוריה יהודית, מחשבת ישראל וטקסטים מן המקורות. גם בעיני קפלן הייתה הציונות "ביטוי מעשי של יהדות ההווה", תנועה שבכוחה להפיח חיים מחודשים ביהדות התפוצות ולבנות חברה יהודית פלורליסטית תוססת בארץ ישראל. הנרייטה סאלד, אשת החזון שהקימה את ארגון הדסה וגם הייתה האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים, האמינה כי הציונות תהיה המנוע להצמחתה ולגידולה של יהדות רעננה שתהיה דרך חיים טבעית ולא רק דת. סאלד צפתה את האתגרים שיבואו בעקבות התיישבות יהודית מחודשת בפלשתינה לצד ערבים שחיו בה לפני כן. במילותיה ובמעשיה המחישה עד כמה חשוב לטפח דרכים שיאפשרו ליהודים ולערבים ללמוד, לעבוד ולחיות בדו-קיום.
מה שמרשים אותי יותר מכול בהשקפותיהם של שלושת המנהיגים הללו הוא החשיבות הרבה שייחסו לקיום מערכת יחסים הדדית בין יהודי ארץ ישראל ויהודי חו"ל. עוד לפני שהוקמה המדינה הם הבינו שלהקמתה תהיה השפעה מרחיקת לכת, ושמערכת היחסים שלה עם יהודי התפוצות תהיה מעשירה ומורכבת כאחת.
אבל אחרי הדברים האלה עלינו לשאול – מהי המשמעות של הציונות בימינו, בפרט בקרב יהודים אמריקאים צעירים שאינם מכירים את צומתי הדרכים ההיסטוריים ואת ההקשרים התרבותיים שמתוכם צמחה הציונות שלפני הקמת המדינה? ההוויה האינטלקטואלית, הקהילתית והפוליטית שבה יהודים צעירים פוגשים את מדינת ישראל – בפרט בעשרים השנים האחרונות – שונה לגמרי משלי.
הצעירים הללו גדלו על ישראל משגשגת, ורואים את קיומה כדבר מובן מאליו. תפיסת עולמם התגבשה סביב תובנות חדשות על פגמי העבר וההווה של ארצות הברית, כשלים שנגעו לרבים מאיתנו – והתובנות הללו מתבססות במיוחד לאחרונה. בעקבות זאת, החששות מפני חוסר שוויון, מפני גזענות ומפני מה שהם תופסים כ"שבטיות" החלישו אצל חלקם את האהבה לישראל. הם תוהים שמא מדינת ישראל כשלה בהגשמת החזון הערכי של מדינה יהודית ודמוקרטית. אצל רבים מהם ציונות אינה דרך לחיים יהודיים גאים ופעילים כי אם מקור לבושה ולזרות, והם שוקלים שמא מוטב להם להתרחק מישראל. יש הפוטרים את היהודים האמריקאים הצעירים הללו כבורים, כתמימים או כטועים. ייתכן שכמה מהם אכן כאלה, אבל אין ספק כי הרבה יהודים בקיאים ו"מביני עניין" חשים כי עצם המחשבה שיהיה עליהם לבחור בין תמיכה בזכויות הפלסטינים ובין מדינה יהודית משגשגת מייסרת אותם. זו לא אמורה להיות שאלת ברירה. שתי המחויבות הללו הן אבני יסוד של המדינה היהודית (אף אם הטרמינולוגיה השתנתה), וגם כיום רבים בישראל מעניקים להן עדיפות עליונה.
כל עוד אנו מחויבים להמשך קיומו של העם היהודי ולהגשמת הערכים הנעלים ביותר של עמנו, אנו מחויבים גם לשמור על קשר חם וחי עם אנשים שאהבתם ותמיכתם בישראל מעוררות אותם גם לביקורת. הציונות של המאה ה-21 חייבת להקדיש את עצמה לחיזוק ישראל היהודית והדמוקרטית. הציונות החדשה הזאת יכולה להיבנות רק על ידי לימוד מעמיק, הקשבה פעילה ודו-שיח חי בין מחנות אידאולוגיים שונים, ורק באמצעות מפגשים רבים בין יהודי ישראל ויהודי אמריקה.
כנשיאת בית המדרש לרבנים, מוסד המוקדש ללימוד תורה רציני ולמחקר חופשי, שאיפתי היא שנצליח לחנך את הדור הבא להכיל את המורכבות הכרוכה בגישה כזו. מאמציו המסורים של בית המדרש לרבנים למען יהדות חיה ומשגשגת ולמען המשך קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית מלווים באימוץ של מבט כן על העבר, ההווה והעתיד של הציונות, מבט מלא אהבה ששורשיו יונקים מן ההיסטוריה, מבט שבכוחו להאיר את דרכם של מנהיגי העם הזה היום ומחר.
אני מאמינה כי ציונות בת-קיימא במאה ה-21 פירושה:
- עבודה משותפת לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית במדינה היהודית. למאבק למען זכויות הפלסטינים יש מאבק מקביל – המאבק למען פלורליזם יהודי בישראל. אנו אוהבים את ישראל על אף התמיכה הדלה שלה ביהדות שאינה אורתודוקסית, ועל אף כישלונה להבין שמגוון של מנהגים, אמונות והלכות מעשיר בצורה שאין דומה לה את חיי אזרחיה.
- הפנמת התפיסה ש"אהבת ישראל" עובדת בשני הכיוונים. עלינו לחדד את מיומנות העין הטובה שלנו כמה שאפשר: על הישראלים להבין לעומק את ההקשר שממנו מגיעים היהודים הצעירים באמריקה, ועל יהודי אמריקה להבין את האתגרים הייחודיים העומדים בפני יהודי ישראל.
- יצירת הזדמנויות נוספות לקיום דו-שיח פנים אל פנים בין צעירים יהודים מאמריקה ומישראל. ובתוך זה – הבאת ישראלים צעירים נוספים לארצות הברית ללמוד על יהדות אמריקה. עלינו להיות פתוחים לדרכים חדשות ליצירת שיח שכזה בעשור השלישי של המאה ה-21.
- התחייבות לאחוז בנקודת מבט מורכבת יותר על המציאות. מדינות וממשלות נכשלות לעיתים, ממש כמונו. עלינו לחגוג את ההישגים המופלאים של מדינת ישראל, להביט בעיניים פקוחות על המקומות שבהם היא כושלת במימוש החזון שלה, ולהתחייב לתת את חלקנו בעשיה למען עתיד טוב יותר או בתמיכה באלו הפועלים למען מטרה זו. עלינו לכונן מערכת יחסים שבה המורכבות תהיה מנוע בלתי פוסק של גדילה ושל התמסרות לחזון.
העם היהודי הוא משפחה אחת גדולה, והחיים במשפחה פירושם בדיקה מתמדת מה שלום האחר; כך אמר לנו בבאזל הנשיא הרצוג. הוא הוסיף וחידד כי אף שתמיד יהיו מחלוקות, עלינו לפעול כל העת למען קשר פתוח וכן בינינו.
דו-שיח שכזה איננו דבר קל, אבל הוא הכרחי למען בניית מערכות יחסים ארוכות שנים. הוא דורש אמפתיה קיצונית – היכולת לקבל את החוויה האישית שלי במלואה, ובה-בעת להזדהות לגמרי עם החוויה של אדם אחר. יהי רצון שבעשיה הציונית האמיתית הזאת של המאה ה-21 נקשיב טוב יותר זה לזה, ננהג בענווה זה כלפי זה, ניצור קשרים הדוקים יותר בין הקהילות, נבין את נקודות המבט של השונים מאיתנו, ונעבוד יחד למען עתיד טוב יותר לעם היהודי, לישראל ולעולם כולו.
