שני ציורי הנוף שמופיעים בעמוד הבא מספרים סיפור על התבוננות ועל נקודות מבט. בכל אחד מהם מופיע נוף ובו הרים, עצים ומבנים רבים, ומשובצים בו כמה צריחי מסגדים. בציור השמאלי מבצבצת גדר, מאחוריה חורש, מרחוק עיר גדולה אפופה באור הבוקר, וברקע הרים. בציור הימני אותה עיר נראית מקרוב ובאור בוהק יותר; בהר מאחוריה כביש מתפתל מעלה אל עבר בתי יישוב הפזורים על פסגתו. בתחתית שני הציורים – מעקה וזוג ידיים. אלה ידיי המונחות על מעקות גגות בתיהם של משפחת לולקו מאשחר ומשפחת טרביה מסח'נין. בתים המשקיפים זה אל זה. קרובים ורחוקים בה-בעת.
אני חיה ויוצרת ביישוב אשחר בגליל, והנוף הנשקף מהסטודיו שלי מלווה את יצירתי במשך שנים באופנים שונים. ההתבוננות בטבע הסלעי ובאור המשתנה לאורך היום והשנה מלווה גם בהתבוננות ובמחשבה על החיים במקום הזה, על הנוכחות הגופנית שלי בתוכו, על האנשים והמבנים שבו. הנוף הזה כולל את נחל חילזון ומעליו, מרחוק, את כרמיאל ודיר אל-אסד. אך כבר שנים מושך אותי המבט מהקצה השני של היישוב, שבו נפרשת העיר סח'נין ממול. כשהבטתי בבליל הבניינים המרכיבים את העיר, פתאום חשבתי שיהיה מעניין לראות גם את המבט ההפוך: להשקיף מסח'נין אל עבר היישוב שלי. נסעתי פעמים רבות כדי למצוא בסח'נין נקודה שממנה אוכל לצייר את אשחר, ללא הצלחה. בינתיים, באשחר מצאתי גג מתאים, וממנו התחלתי לרשום רישומי הכנה. משם שמתי לב לראשונה לשכונות הבנויות על צלע ההר הדרומי של העיר, ממש מולי בקו אווירי. מייד נסעתי לשם, וגיליתי נוף מרהיב. בעודי מתלבטת אם יש נקודה בחוץ שבה ארגיש נוח לעבוד, סובבתי את המכונית כדי לרדת בכביש התלול ומצאתי את עצמי בחניה צרה המובילה לחצר של בית. כשניסיתי בזהירות לצאת משם, ניגשה אליי אישה לראות מה מעשיי. אמרתי: "הגעתי לפה בטעות", ומשום מה המשכתי לפרט: "חיפשתי מקום לצייר את הנוף". תשובתה – "את יכולה לצייר מהגג שלנו" – נשמעה כמו נס. כשעלינו לגג אמרתי לה, בשילוב הערבית הבסיסית שלי ועברית, "בן אדם חולם על רעיון, וזה נראה כל כך מסובך, אבל פתאום זה פשוט". "זה לא מסובך בכלל", ענתה לילא, חברה חדשה.
ואולי פשטות ומורכבות הן מילות המפתח לציורים אלו ולתהליך העבודה עליהם. לכאורה לקחתי על עצמי משימה ממוקדת ובסיסית – לצייר את מה שאני רואה מולי. גם לאחר עשרות שנות ציור, אני שמחה שמשימה זו עדיין קשה לי, כלומר אינה נעשית באופן שגור או ידוע מראש. משני הגגות הנוף העירוני של סח'נין תפס חלק גדול משדה הראיה שלי. האתגר הציורי שהוא העמיד כלל בחירה מה ייכנס לתמונה מתוך אלפי פרטים של חלונות ודודי שמש, כבישים וגדרות. ויותר מאתגר הבחירה – האתגר לתרגם פרטים אלו לשפה ציורית, לאוסף כתמים. נוסף על כך, ראיתי את שני הציורים כמרכיבים עבודה אחת, וכך נדרשה מחשבה על הדיאלוג החזותי שייווצר ביניהם כשיוצגו יחד. קשיים נוספים, חיצוניים יותר, היו הרוח, השמש, וכן העשן המחניק מארובות תנורי העץ בימי הקור על הגג בסח'נין. עוד יש להוסיף שעבודת הציור היום-יומית נמשכה כשלושה חודשים, והתעקשתי להתמיד בה גם בזמני סגר בעקבות הקורונה, כשתהיתי אם אצליח להסביר לשוטר שזאת עבודה חיונית. כל האתגרים האלה חייבו אותי להיכנס למצב של ריכוז ונוכחות מלאה כדי לתפוס את האור והצבעוניות בפרק זמן קצר יחסית בכל פעם, לפני שישתנו לחלוטין: בשעות הבוקר על הגג באשחר, ובשעות אחר-הצהריים על הגג בסח'נין.
רוב האתגרים שתיארתי רלוונטיים לכל צייר נוף המתמודד עם עבודה בחוץ. כאן נאלצתי להתגבר על חסמים נוספים; היציאה מאזור הנוחות של הסטודיו הפרטי אל גגות בתים אחרים, שלוותה בסח'נין במתח נוסף בהיותי היהודיה היחידה באזור. מתח זה פגש בכל פעם מחדש קבלת פנים פשוטה וטובה. בעוד באשחר עבדתי בשעות שהילדים נמצאים במסגרות, אחר-הצהריים בסח'נין הפכתי לאטרקציה לילדי השכונה. כשהייתי מגיעה, קריאות "אל פנאנה!" – האמנית! – משכו אל הגג קבוצת בנים שעזרו לי לסחוב את הציוד ובאו לראות אותי עובדת. בשלב מסוים התחלתי להביא להם צבעי גואש ודפים. ועוד פן של הפשטות: ראיתי את עצמי בעיני ילדים אלו והוריהם כפועלת בציור, כבעלת מלאכה הבאה לעבודה על הגג מצוידת באביזרים ובבגדי ציור, כשבאותן שעות חוזר בעל הבית יוסוף מעבודתו כטייח. גם הוא ושכנים בוגרים נוספים היו סקרנים לראות איך התקדמתי בציור באותו היום. מצב חשוף זה, לצייר כשאחרים מסתכלים עליי או על הציור בשלבי התפתחותו, מתקשר באופן מעניין למה שהלך ונבנה על שני בדי הציור עצמם: מבט על היישוב שלי מבחוץ ומתוכו. מבט זה מתקשר להוויה האנושית הבסיסית של כולנו, כרואים ונראים בעולם, בעודו מעלה את השאלה: מה הוא הנוף שלי? האם זהו הנוף של ביתי כפי שהוא משתקף בעיני אחרים, או הנוף הנשקף מתוכו? ידיי המונחות בתחתית שני הנופים מרמזות שהתשובה היא שניהם יחדיו; אני נוכחת בשני המבטים.
אם תיארתי את הניגוד בין המתח שחשתי לבין קבלת הפנים שזכיתי לה, במבט רחב יותר הפער העצום בין פשטות למורכבות התמצה בקלות ובנעימות שבה עבדתי בסח'נין ובניתי קשר עם בני המשפחה והשכונה, מול תסבוכת היחסים בין עמינו, שהתגלתה במלוא חריפותה זמן לא רב לאחר סיום הציורים, במהומות אביב 2021. זוג הציורים שלי אינו מרמז על ההתפוצצות הקרבה. הוא גם אינו מבטא את תחושתי הפסימית בנוגע לעתיד יחסי היהודים והערבים במדינת ישראל, או בנוגע לסכסוך הלאומי והדתי הרחב יותר. אז הינה עוד פער: תחושת חוסר המוצא רק מחזקת את הרצון שלי ללמוד, להכיר, לשמוע, ליצור קשרים ברמה האישית והמקומית. ואולי המבט מסח'נין לאשחר מכיל בתוכו אף קריאה לתושבי סח'נין להתאמץ ולהבין גם את הקשר שלי למקום הזה. אם כן, במקום לראות בציורי גגות התעלמות מהפוליטי, אפשר לראות בהם ייצוג לתנאי מקדים והכרחי לכל דיון פוליטי, חברתי או דתי – את המקבילה החזותית להקשבה: התבוננות. קודם כול, פשוט להסתכל.
