בסיפור המוכר של הנס כריסטיאן אנדרסן, "בגדי המלך החדשים", מסופר על מלך אשר היה עסוק אך ורק בלבישת בגדיו ובהצגתם ולא בשום דבר אחר. כאשר שמע על שני חייטים שהבטיחו כי ביכולתם לתפור את הבגד המיוחד והטוב ביותר שניתן, הזמין אותם, נתן בידיהם תקציב בלתי מוגבל, והללו – נוכלים שלא תפרו דבר, שכנעו אותו ואת כל הסובבים אותו שהבד כל כך משובח ונדיר, ואינו נראה רק בעיניהם של אנשים טיפשים במיוחד. המלך וכל סובביו – שכמובן לא ראו את הבגד – העמידו פנים שהם כן מסוגלים לראות את הבגד, מחשש שייתפסו כטיפשים. רק ילד אחד בקהל, שהיה צעיר מכדי להבין את המניפולציה של החייטים הרמאים, צעק: "המלך הוא עירום".
את הסיפור הזה נוהגים לספר כדי להמחיש את הסכנה שבתופעת העדריות ואחידות הדעות, והקונצנזוס אשר אין איש מוכן להפר, ואת חשיבות אמירת האמת גם אם אינה נוחה לשמיעה.
ואולם אני רוצה להביאו בהקשר – בלבוש – אחר.
שיח המשילות
בשנים האחרונות, "בגדי המלך החדשים" הם שיח המשילות. המשילות, אשר עליה לא חדלים לדבר, היא מחוז חפץ וירטואלי; היא פטה-מורגנה, כמו נווה מדבר מדומיין לצמאים ומוכי החום במדבר; כמה שמדברים בה, הוגים בה, נתלים עליה כתרופת הפלא – בה "תתגשמנה כל התקוות", החיסון החברתי לכל החוליים שלנו כביכול – כך היא מתרחקת והולכת.
המשילות היא אותה כסות מרהיבה שאמורה להיטוות ממיטב הבדים ובידי מיטב החייטים, ולאפשר "לשלוט ולקדם מדיניות" – לו רק לא יפריעו לכך השופטים, או היועצים המשפטיים, או "נערי האוצר", או אנשי ה"דיפ-סטייט", או "הפרופסיונלים", או התקשורת "המוטה והמגויסת", או האקדמיה "האנטי-פטריוטית", או עולם התרבות "האליטיסטי המנותק שאנחנו מממנים, שחי על חשבוננו ורק מוציא את דיבתנו בעולם", או "תוכניות הסאטירה שסתם פוגעות במורל הלאומי", או "מהנדסי התודעה", או "אנשי ישראל הראשונה", או בוגרי קרן וקסנר או הקרן החדשה לישראל ו"כל גרורותיה", או ארגוני החברה האזרחית "המקבלים מימון מממשלות זרות", או "החמוצים", או "הפריווילגים", או "הסמולנים", או "הקיבוצניקים עם בריכות השחיה", או "אלו ששכחו מה זה להיות יהודים", או "אוכלי השפנים והחזירים", או "סתם" ערבים, או המפגינים, או אופירה וברקו. ואולי מחר בכלל ניתן יהיה לגלגל את האשמה על הזמר במסכה. לפעמים אפילו הכנסת או ועדה מוועדותיה, אם איננה מגשימה את ציפיית "העתק-הדבק" של המונח בפניה ומעזה להרהר, לדון ואפילו לשנות בו משהו ובכך למלא את תפקידה לקיים ביקורת פרלמנטרית – תיחרך באש המשילות הקדושה. "והיה מחננו טהור" – איש לא יינקה מזעם מסדר אבירי המשילות. אפילו לא כבוד נשיא המדינה, שהוכתם אף הוא כ"פוגע במשילות", "מזלזל ברצון העם ופוגע בדמוקרטיה". דוגמה מעציבה זו מצטרפת למכלול הקודר כולו, וממחישה את הרדיואקטיביות של השיח המסמן, מוקיע, מרחיק, מתייג, משניא, מכליל בקבוצת ה"הם" – שהיא לבטח לא קבוצת ה"אנחנו" – ובכך מעמיק קרעים, מגביה חומות הפרדה, מרחיק את הסיכוי לאיחוי. שיח מרעיל שאינו עוצר אל מול עובדות, אל מול ביוגרפיות רצופות עשרות שנים של תרומה מגוונת למדינה, אל מול צל"שים ועיטורי גבורה, אל מול כוויות שנגרמו במלחמה, אל מול מעגלי השתייכות אידאולוגיים מובהקים, אל מול אזרחות טובה, אכפתית, תמימה, אל מול אהבת הארץ והמדינה. ואיפה הילד הזה מסיפור האגדה, שיחשוף גם במציאות את השקר הזה שהשתלט על השיח הציבורי ויצביע על ערוות טיעון המשילות?
משילות או דמוקרטיה?
אני מבקשת להסתכל יחד מקרוב על הטיעון הזה ועל התעתוע שבו, המבוטא גם בשאלה שצפה בפנינו: משילות או דמוקרטיה? כאילו שמדובר בשני הפכים, כאילו שהאחד מוציא את השני, כאילו יש כאן בחירה הדורשת הכרעה – ולא היא.
ראשית, לא "משילות או דמוקרטיה". משילות היא חלק חיוני והכרחי בדמוקרטיה, אבל גם דמוקרטיה – במובנה הרחב, ההשתתפותי, מרובה השחקנים, מבטאי הגוונים הרבים באינטרס הציבורי – היא חלק ממשילות בריאה. היזון חוזר.
שנית, יש לייחד תשומת לב ולהעמיק במונח "משילות" בפני עצמו וברכיביו. בעיניי, משילות היא בראש ובראשונה מנהיגות.
ומהי מנהיגות? לשרטט חזון, להתוות כיוון, להציב יעדים, לרתום דרגי ביצוע ליישמו, לייצר הסכמה לאומית רחבה סביב המהלכים הנדרשים, להבטיח את אמון הציבור בשלטון, להביא את האזרחים להירתם מתוך שכנוע לאתגרים שהשלטון מסמן; מתוך הבנה והפנמה, שכנוע פנימי ואזרחות טובה, ולא רק כתוצאה מהפעלת סמכות ואמצעי כפיה. מנהיגות פועלת לטובת האזרחים, ולא רק לטובת הבטחת השלטון. לטובת כלל אזרחי המדינה, גם אלו שלא בחרו בשלטון. על המנהיגות להביא תוצאות – תחילה "צייר לי חלום",2 ואחר כך גם פעל להגשימו. "קח אותי לארץ המובטחת", ואם צריך אז גם להוביל את העם ארבעים שנה במדבר, בדרך אליה. זה החוזה המיטיב בין האזרחים למנהיגיהם הנבחרים.
יש צורך במנהיגות שיש בה ממלכתיות, מנהיגות בעלת כתפיים רחבות, שנוטלת על עצמה אחריות, שיש בה מסוגלות לבצע. זהו אתגר רציני להיות מנהיג שמסוגל למשול.
לגלגל אחריות
ומאחר ואתגר המשילות האפקטיבית הוא מורכב, ולא כולם מחוננים באגד התכונות של המנהיג האולטימטיבי – גם חזון, גם אומץ, גם סימון כיוון, גם יכולת ביצוע, גם הבשלה מרעיון לתוצאה בשטח – לפעמים אנחנו עדים לתופעות של גלגול אחריות. לפעמים שיח המשילות הוא המכבסה הכי אפקטיבית לחיפוי על כשלי המנהיגות. לפעמים כדי לא להודות באמת המצערת של היעדר מנהיגות או חוסר יכולת אישית, מפעילים את המאוורר המפזר אשמה לכל עבר, או אומרים "למדינה יש בעיית משילות".
במקום לעשות משהו, לגלגל אחריות. במקום להתמודד עם קשיים והשלכות, עם יתרונות וחסרונות, עם המחירים שישתלמו מחר מבחירת המדיניות של היום, במקום להסתכל פנימה – מסיטים את המבט ומכוונים אצבע מאשימה החוצה. "היי, תראה שם – ציפור", כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים כדי להסיט את תשומת הלב של הזולת הרחק מאיתנו; היום אומרים "היי, תראה שם – פקיד". מייצרים מציאות מדומיינת לחלוטין של "מדינה עמוקה", או של "פרקליטות שבתוך הפרקליטות", או של מדינת פקידים חורשי רע במסתרים המתכננים הפיכה שלטונית. תוסיפו קצת דם לקינוח הדבש, ויש פה קאמבק מפואר עם טוויסט של "הפרוטוקולים של פקידי ציון".
בניגוד לשורה בשיר של ארקדי דוכין "עכשיו אני כי ההוא הלך" – אף פעם זה לא אני, תמיד זה ההוא. תרבות של חיפוש אשמים במקום של נטילת אחריות.
"הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל", אמר סמואל ג'ונסון בחיבורו "הפטריוט" (1774). ושיח המשילות הוא לפעמים מפלטו של הפייק-מנהיג. ג'ונסון תיאר את הפוליטיקאי הפטריוט כאדם ש"פעילותו הציבורית נובעת ממניע אחד – אהבתו לארצו, שאין בליבו לא תקווה ולא פחד ביחס לעצמו, ואין בו לא אהדה ולא סלידה אלא באשר לטובת הכלל", מי שיודע לקיים את אהבתו למולדתו במעשים של ממש. ההמשך שלו רלוונטי גם לשיח המשילות: "הטחת עלבונות היא נשקו של הפחדן, וצביעות היא תחמושתו העודפת".
דוגמה סאטירית הממחישה באופן פרודי את גלגול האחריות כביטוי למשילות מצויה בסרטון מצויר דמיוני של "השרוטונים":
פוליטיקאי נשאל: "היי, למה אתה לא מחסל את החמאס?" הוא משיב: "אם הייתי שר ביטחון הייתי מחסל את החמאס". הוא הופך לשר הביטחון ונשאל שוב: "היי, אתה שר הביטחון, למה אתה לא מחסל את החמאס?" ובכל פעם הוא משיב: "אם הייתי – ראש ממשלה; נשיא ארה"ב; לברדור ענק; חאליסי; אלוהים – הייתי מחסל את החמאס". ואז הוא נשאל שוב: "היי, אתה אלוהים, למה אתה לא מחסל את החמאס?" והוא ממלמל משהו ואומר: "נסתרות הן דרכי השם".
נסתרות הן גם דרכי המשילות.
גם התקופה, וההשטחה הכללית שבה, לא משפרת את הסיכוי למשילות מנהיגותית שאנו כמהים לה. השמצה, סימון אשמים, גלגול אחריות, ליבוי שנאה – הם "עשיה". רק תגיד על "ההם, שהם לא אנחנו" שהם גרועים – כאילו עשית. צייצת בטוויטר "נגד" – דגמנת משילות. משילות בעידן של פשטנות.
והקורונה
תקופה קשה הממחישה למרבה הצער את התחרה העדינה, השברירית, של רקמת המשילות.
נחקק חוק קורונה חדש. הדרג המדיני קיבל את ארגז הכלים המלא – מאלו הדרקוניים ביותר, הנסמכים על חקיקת חירום מנדטורית, בשילוב אמצעים הננקטים מכוח חקיקת חירום "רגילה", חקיקה חדשה המאפשרת את מה שהדרג המדיני ביקש. מה לא אושר במסגרת הזאת – מסגר ועד איכוני שב"כ החודרים לפרטיות; מסגירת שוק העבודה והשבתת עולם התרבות ועד שימוש בצבא במרחבים אזרחיים; ועוד ועוד.
כל העתירות נדחות, אפס ביקורת שיפוטית. לא ניתן להאשים במקרה הזה את בית המשפט העליון.
הייעוץ המשפטי לממשלה מאשר כמעט הכול ועבר לגור בקבינט הקורונה. מערך הייעוץ המשפטי הציבורי כולו מגויס 24/7, מסביב לשעון, לאתגרים המשפטיים שמשבר הקורונה מציף. לא ניתן להאשים גם אותו.
ומה שלום המשילות? האם כשהכבלים לכאורה הוסרו – היא מורגשת?
במאבק בקורונה – אין שום חסמים כמעט; תקציב המדינה – מכיוון שהפקידים הלכו הביתה, לא הם המונעים את קידומו; מה מפריד בין הדרג המדיני לבין אישוש הכלכלה המוכה? עשרות מינויים בכירים מוקפאים. מי עוצר את הממשלה מלמנות פרקליט מדינה, מפכ"ל, חשב כללי, ממונה על תקציבים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מנכ"ל משפטים, מנכ"ל משרד לשיתוף פעולה אזורי, ועוד שורה ארוכה של תפקידים מקצועיים?
שום בית משפט או פקידות אינם מונעים את המינויים הללו, שהם קרונות ברכבת המשילות התקועה.
ומן הצד השני, כיוונים שבאמת תורמים לייעול המשילות אינם מדוברים: צמצום מספר משרדים, קיצוץ אפשרי במשרות מיניסטריאליות ובמנגנונים מנופחים שנחיצותם מסופקת, עבודה לפי יעדים ותוכניות עבודה, מידת ההשקעה הציבורית במערכות אזרחיות תיתרגם לרמת השירותים הציבוריים שהמערכות הללו תוכלנה להניב בעתיד. אם רוצים רמת שירותים ציבוריים גבוהה ותשתיות ציבוריות שאינן מדולדלות או מפוררות, צריך לטפח גם את האטרקטיביות של השירות הציבורי ואת הלגיטימציה הציבורית לפעולתו, ובכך למשוך אליו כוח אדם איכותי במקום לנוונו ולהשמיצו. כל זה פחות קורה.
משילות סולידרית
אז מה הבשורה שאליה נכון להתכוונן ואליה לרתום נבחרי ציבור ומשרתי ציבור, מדינה וחברה אזרחית? סביב איזו משילות להתלכד?
במקום לדבר ולפעול "נגד", בואו נתלכד בעד. במקום שיח לעומתי, מלבה, בואו ננסה יחד, כל אחד ממקומו על גבי הספינה המיטלטלת במים סוערים – מי על סיפון הקברניט, ומי ממקומו כחותר בבטן הספינה – בואו ננסה את המשילות הסולידרית.
משילות שאינה מבוססת על יריבות מלאכותית בין נבחרי ציבור למשרתי ציבור ועל יצירת דמון מדומיין; אלא על תפיסה מורכבת, השתתפותית, המכירה בריבוי הגוונים והפנים של החברה הישראלית. כזו שתשאף לא רק לדבר בשמם של מודרים אלא גם ליתן להם מקום, קול ומנדט, וחלק ונחלה ברמות השונות של קביעת המדיניות ויישומה.
משילות סולידרית, שבנויה על קשב; משילות מאחה; משילות שיש בה שיתוף ציבור, וארגונים חוץ ממשלתיים, מכל קצות הקשת, ויש בה כבוד הדדי. משילות של אחווה ולא של שיסוי, של אחדות ואיחוי ולא של שנאה וניכור. משילות של תקווה.
אז למי מצלצלים פעמוני המשילות?
השאלה הזאת, כותרת ספרו של המינגווי משנת 1940, שנכתב אחרי מוראות מלחמת האזרחים בספרד, מהדהדת אזהרה מפני התדרדרות לכך. מקורה בכתביו של ג'ון דאן, משורר בן המאה ה-17, שביטא את הרעיון של אחדותה של האנושות: "אין אדם אשר הוא אי […] מות כל אדם אותי הוא ממעט, כי בכלל האנושות אני, לכן לעולם אל תחקור לדעת למי מצלצל הפעמון, לך הוא מצלצל".3 לך ולך ולי הם מצלצלים. צלצול השכמה שהצרימה שבו הולכת וגוברת, עד שנשמע, עד שתפקח את עיניה.
