מצב חירום כאפשרות לתיקון

תשומת הלב למצב החירום התמידי של מדינת ישראל, אין בה רק עדות לסכנה השבה ומבצבצת על קיומו של מנהל תקין המחויב לזכויות אדם; היא גם יוצרת אפשרות של תיקון. על ידי ההצבעה על מצב החירום כמצב עניינים נתון המגדיר את הקיום הישראלי, ולא כחריגה, מתאפשרת מחויבות לתיקון

ההכרזה על היותה של מדינת ישראל נתונה במצב חירום מלווה ומכוננת את קיום המדינה מראשיתה ועד לימינו אלו. מדי תקופה שבה הכנסת ומאשרת את מצב החירום, זאת למרות קולות מתוך הממשלה ומחוץ לה הקוראים לחדול ממנהג זה. בהתכנסות הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט, בחודש יולי 2018, קראה שרת המשפטים איילת שקד כי אומנם "למדינת ישראל יש אתגרים גדולים, ביטחוניים, ביחס לכל דמוקרטיה אחרת, אך קשה לומר שהיא נמצאת במצב חירום". בהמשך הדיון קבע ראש הוועדה, חבר הכנסת אבי דיכטר, כי "מדינת ישראל כבר 70 שנה במצב חירום והגיע הזמן שנתבגר קצת כמדינה… כולנו נולדנו למעשה למצב החירום ועלינו האחריות להביא למצב ממלכתי ומכובד". למרות ההצהרות המשכנעות שבה הוועדה ואישרה פה אחד את ההכרזה על מצב החירום עד לחודש יולי 2019. בפשטות, מטרת הכרזה זו היא לאפשר למדינה לקבל החלטות בזמני משבר על ידי חריגה ממחויבות לעמידה בעקרונות יסוד של זכויות אדם. אלא שלהכרזה על מצב החירום, כפי שטען המשפטן הגרמני קרל שמיט (1888–1985), יש תפקיד בסיסי יותר: הריבון מממש את ריבונותו על ידי ההכרזה על מצב החירום. שמיט טען כי היות שמצב החירום הוא חריגה מהנורמלי, מהסדר היציב של הקיום, הרי שאינו אלא חילון של המושג התאולוגי "נס". זאת כחלק מקביעתו הרחבה יותר של שמיט כי מושגי המדינה המודרניים הינם מושגים תאולוגיים מחולנים. באמצעות ההכרזה על מצב החירום מכונן הריבון את ריבונותו, בהחרגתו את המציאות המאפשרת לו להוציא את שלטונו מן הכוח אל הפועל.

בבחירות האחרונות שבה ועלתה הקריאה לשיח חברתי ופוליטי חדש. המפלגות הטוענות לכתר ביקרו את מה שלדעתן הינה השחתה של המרקם העדין של החברה הישראלית. הן קראו לתיקון; לא עוד קיטוב, שנאה וולגריזציה אלא "פוליטיקה חדשה" המבקשת לאחות את הקרעים, לשקם את השיח מהידרדרותו המסוכנת. קריאה זו מבקשת להצביע על אבנורמליות, על חריגה ממה שנתפס לכאורה כמצב עניינים מתון. לכך מתווספת הערגה הנוסטלגית לממלכתיות ולמחויבות להלוך רוח קונצנזואלי שאפפו את השלטון בשנים עברו. האומנם מסוגלת החברה הישראלית לשקם את מה שנמצא בתשתית קיומה? האם ניתן לזהות את רגע הידרדרות השיח במדרון התלול, במנותק מהיותה של מדינת ישראל נתונה במצב חירום, להגדרתה? למה נזקקת החברה הישראלית כדי לממש את המחויבות לתיקון?

בדברים הקצרים הבאים אבקש להתמקד במושג מצב החירום ובמשמעותו הכפולה והדיאלקטית: שבירה ותיקון. טענתי היא כי תשומת הלב למצב החירום התמידי של מדינת ישראל, אין בה רק עדות לסכנה השבה ומבצבצת על קיומו של מנהל תקין המחויב לזכויות אדם; היא גם יוצרת אפשרות של תיקון. על ידי ההצבעה על מצב החירום כמצב עניינים נתון המגדיר את הקיום הישראלי, ולא כחריגה, מתאפשרת — ולמעשה מתכוננת — מחויבות לתיקון.

ננסה לדמיין סיטואציה שבה מדינת ישראל אינה שבה ומכריזה על מצב החירום: מבחינה משפטית, ישראל אינה יכולה לבסס את המשך שלטונה הנוכחי בשטחי יהודה ושומרון. בתוך כך היא לא יכולה עוד לבצע מעצרים מנהליים, כדוגמה אחת מני רבות לאמצעים השונים שישראל נוקטת כדי לאפשר את שלטונה הצבאי בשטחים אלו. כאשר אבי דיכטר קובע כי מדינת ישראל התבגרה ועל כן יש להביא למצב שבו אין לה צורך עוד בהכרזה על מצב החירום, משמעות דבריו היא כי בשלו התנאים להפיכת מצב החירום למצב הנורמטיבי. ובכל זאת — ההכרזה עדיין בתוקפה. האם כאשר תחדל הכנסת מלהכריז על מדינת ישראל כנתונה במצב חירום ייפסק להלכה מצב החירום, או שמא הוא יהפוך לחוק כללי המגדיר את מדיניותה של המדינה? המתווכחים על הפסקתו של מצב החירום נחלקים לשלושה: קבוצה אחת דוגלת בהפיכתו של מצב החירום לנורמה. כלומר — מדינת ישראל אינה נזקקת עוד לאישור על חריגה ממחויבות לזכויות אדם, אלא היא עושה זאת מתוקף היותה ריבון "בוגר", כלשונו של דיכטר. המצדדים בשימור מצב החירום יעשו זאת (אם ליברלים הם) כדי לשמר את האפשרות הטמונה, לדידם, בכך שמדובר במצב זמני שלוואי ולא נזדקק לו בעתיד, אך ההווה מכתיב את הכרחיותו. קבוצה שלישית תבקש לעמוד דווקא על הסכנה הטמונה בהמשך כינונו של מצב החירום במתכונתו הנוכחית: קבוצה זו תשאל האם ההכרזה על מצב החירום אין היא בבחינת אישור והצדקת הסטייה המוסרית על ידי מעין מס שפתיים. המשך ההכרזה על מצב החירום מאפשר, לטענת קבוצה זו, את המשך שבירת המחויבות לערכי זכויות האדם, על ידי סימון המצב כזמני, כחורג מהנורמליות. לפי טענה זו, ההכרזה על מצב החירום בעייתית לא פחות מביטול מצב החירום ואולי אף יותר. בחריפות יש לנסח את השאלה הבאה: מה מאפשר את המשך שבירת המחויבות לערכי זכויות האדם — הפסקת מצב החירום או המשכו התמידי.

בתזה השמינית שלו, "על מושג ההיסטוריה", טען האינטלקטואל היהודי-גרמני ולטר בנימין (1892–1940) כי "המסורת של הדיכוי מלמדת אותנו ש'מצב החירום' שבו אנו חיים אינו היוצא מן הכלל אלא הכלל. עלינו לפתח תפיסה היסטורית שתעלה בקנה אחד עם התובנה הזאת. או אז נפנים שמשימתנו היא לייצר מצב חירום אמיתי, והוא זה שישפר את עמדתנו במאבק נגד הפשיזם" (ולטר בנימין, 1996). בנימין קרא לראות את מצב החירום כמצב העניינים הרגיל, "הכלל" בלשונו, ותבע את תשומת הלב המוחלטת לעובדה זו. לענייננו, קריאתו של בנימין מציגה את הכרזתה של מדינת ישראל על מצב החירום כמתעתעת; לא מדובר בחריגה מהנורמלי כי אם במצב עניינים נתון, ובו נשברת המחויבות לערכי זכויות אדם באופן תמידי. כך הופכת הכרזתה של מדינת ישראל על מצב החירום למעין ריטואל קבוע שתפקידו להכשיר את מעשיה הלא-מוסריים, וזאת על ידי סימון אמורפי של זמניות פעולותיה. סימון זה, יטענו התומכים, מאפשר להגדיר את המעשה הלא-מוסרי כזמני, ומצביע על השאיפה לחדול ממנו. אך יש לשאול: כיצד ניתן להבין את רצונם של שקד ודיכטר לחדול מהמשך ההכרזה על מצב החירום? האם אין הם הופכים את מצב החירום לכלל?

אלא שבנימין דרש עוד דבר: הכרזה נוספת על מצב חירום, שיופנה לעבר מצב החירום הנוכחי, כתגובה היחידה המאפשרת שינוי ותיקון. ביסוד האפשרות לתיקון ברוח קריאתו של בנימין, עומדת המחויבות להצביע על השבר. מחויבות זו נובעת ממה שבנימין הגדיר כ"כוח משיחי חלש", כלומר כפוטנציאל ממשי לתיקון:

ברעיון האושר מהדהד תמיד גם רעיון הגאולה. לגבי מושג העבר, שהוא עניינה של ההיסטוריה, המצב דומה. העבר נושא עמו מפתח־עניינים סודי, המפנה אותו אל הגאולה […] אם כך הדבר, הרי שקיימת הסכמה חשאית בין הדורות שהיו לבין הדור שלנו, אזי ציפו לנו על פני האדמה, אזי נמסר לנו, כלָכל דור שחי לפנינו, כוח משיחי חלש, שהעבר יש לו זכות עליו. אין להיפטר בקלות מתביעה זאת. המטריאליסט ההיסטורי יודע זאת.
(שם, עמ' 310)

בדברים אלו מדגיש בנימין את אפשרות הדיכוי הטמונה בתפיסת הקדמה האידיאליסטית: "הכוח המשיחי החזק" מבוסס על משיחיות המציגה נרטיב-על, שבתשתיתו עוצמה רציונלית וקדמה. אלא שסופו הידוע מראש של נרטיב-על זה מכתיב את איכותו; הוא בהכרח מכשיר עוולות מוסריות כחלק מתהליך ההשתפרות האנושית. הטענה על זמניותו של מצב החירום לטובת השיפור האנושי והמוסרי מכשירה הלכה למעשה את העוולות הנצרכות עבור השיפור הזה. אם כן, מצב החירום אינו היוצא מן הכלל אלא מהלך עניינים מוגדר וברור שנעשה לטובת הרעיון הנשגב יותר ובשמו. בכך חשף בנימין שהכוח החזק ביסוד טענתו של שמיט הוא כוח מדכא. בנימין, מצידו, אף הוא אינו מוותר על רעיון הגאולה התאולוגי — הוא נועץ אותו בתוך הקשר מטריאלי-פוליטי, אלא שהוא סבור כי חולשתו של הכוח המשיחי — המחויבות לעבר — היא שטומנת בחובה את האפשרות הנסתרת לגאולה.

מכאן, מקור עוצמתו התאולוגית של הכוח המשיחי נובע מחולשתו של המדוכא — זה שבשם תפישת הקדמה נותר הסמן של אפשרות הגאולה. חולשתו של הכוח המשיחי נעוצה במודעותו ליחסי הכוח שמפעיל הריבון, ובניסיון לכונן יחסים חברתיים שאינם מבוססים על כוחנות. לכן כוחו נעוץ בעבר, ולא בתפיסה המצדיקה את העוולה המוסרית מתוך ראייה של שינוי שעתיד (אולי) לבוא. בכך הפך בנימין את קריאתו של שמיט כי ריבון הוא מי שמכריז על מצב החירום, ובמקומה הציב את האפשרות להכרזה זו בידי המדוכאים. למול הטענה כי השארת מצב החירום על כנו מסמנת בובזמן גם את העוולה המוסרית וגם את האופק המיוחל שאליו מבקשים להגיע, מהדהדים דבריו של בנימין כי מצב החירום אינו יוצא מן הכלל אלא הכלל; בבסיס הקיום הישראלי ניצבים המדכאים והמדוכאים במערכת המושתתת על יחסי כוח.

את שאלת המורכבות של ההכרזה על מצב החירום ניתן לראות בפרדוקס המשיחי הציוני. פרדוקס זה בא לידי ביטוי במכתבו המפורסם של חוקר הקבלה גרשום שלום להוגה היהודי פרנץ רוזנצווייג מ-1926. במכתב זה מזהיר שלום מפני האשליה המסוכנת שטומן בחובו חילון השפה העברית. את העברית, קבע שלום, לא ניתן לחלן, לחלץ ממנה את העוקץ האפוקליפטי, בלשונו. "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו?", מזהיר שלום. ממד אפוקליפטי זה עתיד להתפרץ, קובע שלום, וילדינו ולא אנו הם שישלמו את המחיר. אם הרעיון הציוני מבוסס על פרדוקס משיחי הטומן בחובו פוטנציאל אפוקליפטי שבוודאי יתפרץ, יש לשאול איזו חשיבות או היתכנות ראה שלום, שתמך ברעיון הציוני, למפעל הציוני כולו. בלשון אחרת ניתן לנסח את אזהרתו של שלום כך: האם תשתיתו של הפרויקט הציוני — חילונה של היהדות — אינה אלא תשתית תאולוגית המטילה ספק בהיתכנות הפרויקט כולו, ויתרה מזאת — מגדירה את עתידו האפוקליפטי?

מכתב זה תורגם פעמיים, ותרגום כפול זה יכול להעיד במידת מה על שתי האפשרויות הסותרות להבנתו, ולהציג את אזהרתו של שלום בשני מובנים שונים. התרגום המוכר יותר הוא מעשה ידיו של אברהם הוס ב-1989; תרגום זה הוכנס לקובץ המאמרים של שלום עוד דבר. כותרת המכתב תורגמה כך: "הצהרת אמונים לשפה שלנו". עם זאת, כמה שנים קודם לכן תרגם אפרים ברוידא את הכותרת כך: "וידוי על לשוננו". באורח פלא, המקור הגרמני מאפשר את שני התרגומים, ומציג שתי אפשרויות הפוכות לחלוטין: האם מכתב אזהרה זה אינו אלא הצהרת אמונים, שמובנה הוא הזזת הספקות על ידי הצגתן, ובכך מעין ניסיון לנטרל את אותו עוקץ אפוקליפטי? האם יש כאן אימוץ הנרטיב הציוני על ידי הצהרת אמונים זו? או שמא זהו וידוי, המציב במרכז את הספקות בדבר אפשרות החילון העומדת במרכז הפרויקט הציוני? שתי אפשרויות אלו נמצאות מתאימות גם לתיאור ההכרזה על מצב החירום: האם ההכרזה הינה הצהרת אמונים למפעל הציוני, דרך הצבעה על הסכנה הטמונה בהפעלת מצב החירום? אפשרות אחרת היא שהווידוי עצמו הוא בבחינת הכרזה על מצב חירום, והוא מציג את הכוח המשיחי החלש כנאמנות למפתח העניינים הסודי של השפה הטמון בעבר — אותו מפתח עניינים שדרכו ניתן להצביע על השבירה ועימה גם על האפשרות לתיקון.

יכולים אנו להיות שרויים בזעם ובדאגה למול קריאתם של שקד ודיכטר לבטל את מצב החירום, אך ייתכן שמדבריהם עולה תובנה חשובה ביותר: הם אינם זקוקים עוד להכרזה על מצב החירום, עקב הודאתם בפה מלא בצדקת מעשיהם; ממילא אין להם צורך בסימון אופק שקרי. בכך הם מצהירים כי מצב החירום אינו היוצא מן הכלל אלא הנורמה הישראלית. אפשרות הקריאה שהצבתי כאן גורסת כי המחויבות לתיקון יכולה לצמוח רק מתוך התייצבות על סיפה של התהום. תהום זו מתכוננת על ידי ההכרה כי מה שנתפס כחריג נמצא בתשתית הקיום הנורמטיבית. ההכרזה על מצב החירום "האמיתי" היא בו-בזמן גם הצבעה על כוחנותו של הריבון המממש את כוחו מתוקף הכרזה זו, וגם קבלת אחריות על התיקון. מובנה של קבלת האחריות אל לו שיילקח בקלות-ראש: פירושה של התייצבות זו הוא הצבעה על השבר השורשי והמוסרי במפעל הציוני. שבר זה אינו חיצוני לגורם המצביע עליו, ועל כן הוא דורש ממנו מחויבות לוהטת ורדיקלית באופייה. ודוק: מחויבות לוהטת גרסנו, אך לא בהכרח מתינות. אם נבין מתינות כניסיון להחזיק בהמשך הצידוק למעשיה של מדינת ישראל, על ידי ההכרזה על מצב החירום — הרי שהקריאה המוצגת כאן מעלה את הבעייתיות הנמצאת בתשתית מתינות שכזו. ההתייצבות על סיפה של התהום כרוכה בהבנה שמה שנתפס כחריג הינו המצב הנורמטיבי, ומכאן שלקיחת האחריות על תיקונו היא אכן ביטוי למחויבות לוהטת במובנה הרדיקלי — היינו השורשי — ביותר.